דילוג לתוכן העיקרי

במלאת שבעים וחמש שנה: טקס ליל הבדולח בעיר ברמן

ד"ר מרים וייטמן משמשת כמדריכה ארצית באגף א על יסודי של משרד החינוך, מרצה במכללת הרצוג, מעבירה דף יומי לנשות אלון שבות, ונשואה לרב זאב וייטמן, בוגר הר עציון מחזור ד', ורב הישוב אלון שבות.
 
שמי מרים וייטמן. אני גרה במדינת ישראל, בישוב היפה אלון שבות אשר ליד ירושלים.
 
במרחק שעת נסיעה מהמקום בו אנו עומדים עתה, בינות ליערות ירוקים ועבותים הצומחים עד היום, בתוואי מסילת הרכבת הקיים עד היום, חלפה לפני 75 שנים רכבת, ובה הסבתא שלי, מרתה עמנואל, שהייתה בת 44. יחד עמה היו ברכבת שלושה משמונת ילדיה – הבן יונה והתאומים ברוך ובלה – כולם חולים ושחופי עצמות מרעב מתמשך. הרכבת הייתה רכבת משא המיועדת להובלת בהמות ופחם, ויחד עם סבתי ושלושת ילדיה דחוסים היו ברכבת בצפיפות בלתי אנושית עוד כ-2,500 יהודים, כשכולם שלדי עצמות, לאחר שנים במחנות עבודה ומוות.
 
הרכבת יצאה באפריל 45 ממחנה ברגן בלזן, שלא היה מחנה השמדה, אלא מחנה עבודה. התנאים בו היו קשים ביותר - תת תזונה, צפיפות, תנאי מגורים בלתי נסבלים, לבוש שלא הגן מהקור ומהרטיבות, עבודת פרך, השפלה ואכזריות.
 
ואם התנאים בברגן בלזן היו נוראיים כל הזמן, הרי שבחצי השנה האחרונה הם היו גרועים מגהינום. במשך שלושה וחצי החודשים שקדמו למסע ברכבת מתו במחנה ממחלות, מרעב, מקור ומעבודת פרך קרוב ל-35,000 אלף יהודים, כ-350 יהודים כל יום, וביניהם גם הסבא שלי, בעלה של מרתה, ושלושה מילדיהם – הבכור ושני הצעירים, בני תשע וחמש.
 
אני רוצה לספר לכם היום, כאן, בעיר ברמן בגרמניה, על הסבתא הגיבורה שלי, ועל המסע הנורא ברכבת בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה.
*
כעשרים וחמש שנה קודם לכן השתתף הסבא שלי מרדכי עמנואל במלחמת העולם הראשונה כחייל בצבא גרמניה. לאחר שהשתחרר, נישאו מרדכי ומרתה בעיר המבורג, ובנו שם את משפחתם. בעקבות עליית המשטר הנאצי לשלטון, כשהבינו שגרמניה כבר איננה מקום ליהודים, עקרה כל המשפחה להולנד, אולם עם כיבוש הולנד ע"י גרמניה הנאצית ושילוח היהודים למחנות, ירדה כל המשפחה למסתור והתחבאה במשך כמה חדשים. אך הם נתפשו, והובלו חזרה לגרמניה – למחנה ברגן בלזן.
 
עם התקרב הכוחות האנגלים אל המחנה באפריל 45, ניסו מפקדי המחנה להעביר את יהודי המחנה אל מחנות השמדה. שלוש רכבות יצאו מברגן בלזן. האחת הגיעה אל מחנה טרזינשטט, השנייה שוחררה בדרך ע"י חיילי הצבא האמריקאי, אשר לא האמינו לאשר רואות עיניהם – שלדים חיים היוצאים מהרכבת. והרכבת השלישית נקראת 'הרכבת האבודה', ובה היו הסבתא שלי ושלושה מילדיה.
 
הרכבת נסעה ברחבי גרמניה במשך ארבעה עשר ימים ארוכים ונוראיים, סוטה ממסלולה שוב ושוב עקב הפצצות מן האוויר. מים ומזון לא סופקו לנוסעי הרכבת במשך כל אותם ימים. לא כלום. הממונים על הרכבת היו נחושים בדעתם למלא את משימתם ולהגיע למחנות השמדה שעדיין פועלים, אך לא ידעו כיצד לעשות זאת. מן המערב התקדמו האנגלים, ממזרח התקדמו הרוסים, מדרום התקדמו האמריקאים, ומסילות הברזל הופצצו ע"י בעלות הברית. ההפצצות אילצו את הרכבת לעצור, וזה איפשר ליהודים שברכבת לרדת ולחפש מזון ומים בצד המסילה.
 
מידי בוקר בשבועיים בהם הרכבת שוטטה ברחבי גרמניה הורדו גופות המתים והונחו בצד המסילה. ביום החמישי למסע הנורא, בשבת קודש ר"ח אייר תש"ה, הורדה גם גופתה של סבתי מהרכבת, לאחר שבליל שבת עצמה את עיניה לנצח, כשהיא מוטלת על הקרקעית הקרה של הקרון, צפופה בין יהודים גוססים נוספים.
 
ואני מנסה לדמיין מה היו מחשבותיה האחרונות של סבתי ברגעים האחרונים לחייה.
 
האם חשבה על בעלה מרדכי ושלושת ילדיה אלחנן, שלום ובִתיה אשר נספו לנגד עיניה בברגן בלזן בהפרש של שבוע אחד בלבד האחד מן השני?
 
ואולי הרהרה בשני בניה שלמה ושמואל שנותרו בברגן בלזן חלשים רעבים וחולים. האם חיים הם עדיין?
 
או אולי חשבה על הגורל הצפוי לבנה יונה ולתאומים ברוך ובלה הנמצאים אתה ברכבת בה מתים יום יום אנשים נוספים?
 
ואולי... אולי חלמה על ארץ ישראל. שם בברגן בלזן אמרה לילדיה שכאשר יצאו משם – ידעו שיש להם רק מקום אחד לחיות בו – ארץ ישראל.
 
לאחר הורדת גופתה של סבתא אל המסילה, המשיכה הרכבת בנסיעתה, ורק כעבור שבוע וחצי שוחררה ע"י הצבא הרוסי בסמוך לכפר טרביץ. יונה, ברוך ובלה, ילדיה של מרתה, היו כה חלשים וחולים עד שלא הצליחו ללכת או לזחול לכפר. הם נשארו מוטלים ליד הרכבת, ואולי בשל כך ניצלו, כי רבים מאלו שאכלו בכפר מתו, משום שגופם לא היה מסוגל לעכל אוכל לאחר הרעב הממושך. הרוסים הטילו סגר על הרכבת ונוסעיה מחשש להתפשטות המגפות שהיו נחלתם של נוסעי הרכבת. כך עברו שבועות עד שמקום הרכבת התגלה לעולם החפשי, ולכן היא נשארה בהיסטוריה בשם 'הרכבת האבודה'.
 
לאחר שהתאוששו מעט בזכות הטיפול של הרוסים, ניסו יונה, ברוך ובלה להשיג מידע על שני אחיהם שנותרו בברגן בלזן. לאחר שבועות ארוכים נודע להם ששמואל חי, אך שלמה לא שרד, ומת יומיים לאחר שחרור המחנה.
 
*
 
אני מרים, הנני בתו של הבן יונה שהיה ברכבת. אחרי השואה עלה אבי לארץ ישראל, ואני בתו הבכורה. שמי מרים הינו מעין תרגום של שמה של סבתי – מרתה. אחי קרויים מרדכי, אלחנן ובִתיה, על שם אביו וחלק מאחיו שנספו.
 
מתוך משפחה של עשר נפשות נותרו ארבעה. שישה נספו. ביום הזיכרון לשואה נוהגים במדינת ישראל להדליק שש נרות נשמה לזכר שישה מיליון יהודים שנרצחו ומתו ברעב ובמחלות בשואה. ששת הנרות מהווים עבורי גם זכר לששת הנספים ממשפחתו של אבי – סבי מרדכי, סבתי מרתה, וארבעת ילדיהם – אלחנן, שלמה, שלום ובתיה.
 
*
 
כאשר סבתא שלי הורדה מן הרכבת, ניסה אבי להגיע אליה ולקבור אותה, או לפחות לכסות אותה במעט עפר. אך הוא היה באפיסת כוחות מוחלטת. הוא לא הצליח לזחול אליה, וכך נותרה גופתה של סבתי מונחת ליד מסילת הרכבת, ואין מְכַסֶּה, ואין קובר.
 
לפני כעשר שנים, שישים וחמש שנה לאחר המסע ברכבת, הגיע לידינו מסמך ובו עדות לכך שסבתי, עם עוד אחד עשר אנשים שהורדו מתים מן הרכבת באותו יום, נקברו ביער סמוך ע"י הבריטים שכבשו את האזור. לאחר בירורים ארוכים שכללו התכתבויות עם היסטוריונים גרמנים, ונבירה באין ספור מסמכים במוזיאון 'יד ושם' ובמוזיאון לוחמי הגטאות ובמוזיאון השואה בוושינגטון ובארכיונים נוספים ברחבי העולם, גילינו שהסבתא שלנו קבורה ביער מטרים ספורים מהמקום בו הונחה גופתה שהורדה מהרכבת, מרחק שעת נסיעה מהמקום בו אנו עומדים כעת.
 
כאשר גילינו את מקום קבורתה, הקמנו שם מצבה לזכרה, ובה הזכרנו גם את שמות שאר הנספים שגופותיהם הורדו מהרכבת באותו ויום ונקברו יחד עם סבתי.
 
*
 
הסבתא שלי וכל משפחתה היו גיבורים שאנו מתגאים בהם מאוד. גבורה מרשימה ביותר היא היכולת שלהם לשמור על צלם אנוש בתנאים בהם היו נתונים, ולחשוב לא רק על עצמם והישרדותם, אלא גם על אחרים. לעשות חסד עם אלו שסביבם, למרות התנאים הקשים והמחסור הנורא. גבורה מדהימה ומרשימה היא לחשוב על קיום מצוות התורה ולנסות לשמור על המסורת היהודית במצב בו באופן טבעי חושבים רק על הדרך להשיג מזון. גבורה יוצאת דופן היא להשכים מוקדם כדי להתפלל, ולהחליט במציאות נוראה זו שלא לאכול לחם בפסח כדי לקיים את מצוות התורה (קורות המשפחה וסיפור גבורתם תוארו בהרחבה בספר שכתב אבי Dignity to Survive או 'יסופר לדור' בעברית).
 
הגעתי היום לגרמניה, על מנת לספר קטע קטן מסיפור משפחתי, שהוא חלק מסיפור גדול הרבה יותר של העם היהודי בשנות השואה באירופה. ב"ה זכינו לכך שהיום יש לנו את מדינת ישראל – דבר שהסבתא שלי יכלה רק לחלום עליו. הזיכרון של מה שעבר על העם היהודי בשואה מחזק אותנו לבנות ולחזק את מדינת ישראל ולפעול לעולם טוב יותר.
 
אני מעריכה מאוד את העובדה שכיום יש גרמנים רבים שמבינים את החשיבות של זיכרון קרבנות השואה ושנלחמים כנגד הרוע והאנטישמיות.
 
אני רוצה להודות לכל התומכים בקהילות היהודיות כאן בגרמניה ולכל התומכים במדינת ישראל - מולדת העם היהודי והמקום היחיד בו אנו יכולים להיות עצמאיים ולחיות בבטחה במדינה דמוקרטית.
 
אני מודה לקב"ה שנתן לי ולמשפחתי את הזכות הגדולה לחיות במדינה הנפלאה – מדינת ישראל.
 
 
[ד"ר מרים וייטמן משמשת כמדריכה ארצית באגף א על יסודי של משרד החינוך, מרצה במכללת הרצוג, מעבירה דף יומי לנשות אלון שבות, ונשואה לרב זאב וייטמן, בוגר הר עציון מחזור ד', ורב הישוב אלון שבות.  ד"ר וייטמן הוזמנה על ידי נשיא הפרלמנט של מדינת ברמן בגרמניה לדבר בטקס הממלכתי שמתקיים מידי שנה בעיר ברמן. הטקס מתקיים ברחבה שליד המצבה שהוקמה לציון הנרצחים בליל הבדולח בסמוך לבית הכנסת שהיה במקום ושהוצת ונשרף כליל באותו לילה. הדברים נאמרו ביום שישי י' חשוון תש"פ  8.11.19  באנגלית, ודפים מתורגמים לגרמנית חולקו למאות האנשים שגדשו את הרחבה.]
 
 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)