במקרא

מאת הרב צבי יהודה דרור, בוגר הישיבה, ר"מ בישיבת ההסדר עפולה

 

א. היקף חובת לימוד המקרא

המידה הארבע עשרה ברשימת קנייני תורה היא "במקרא", ומכאן שמקרא אינו רק תוכן של תורה שצריך ללמוד אותו, אלא דרך לימוד בפני עצמה. יש לבאר, אפוא, מהי דרך הלימוד של "מקרא".

אולם, ראשית יש לבדוק האם יש חובה ללמוד את המקרא כתוכן לימודי, ומהו היקף חובה זו. מסוגיה אחת במסכת ע"ז ניתן להבין שאין כלל חובה ללמוד מקרא:

משתבח להו רבי אבהו למיני ברב ספרא דאדם גדול הוא. שבקו ליה מיכסא דתליסר שנין. יומא חד אשכחוהו, אמרו ליה כתיב "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם" (עמוס, ג', ב), מאן דאית ליה סיסיא ברחמיה מסיק ליה? אישתיק ולא אמר להו ולא מידי. רמו ליה סודרא בצואריה וקא מצערו ליה. אתא רבי אבהו אשכחינהו, אמר להו אמאי מצעריתו ליה? אמרו ליה, ולאו אמרת לן דאדם גדול הוא, ולא ידע למימר לן פירושא דהאי פסוקא? אמר להו אימר דאמרי לכו בתנאי, בקראי מי אמרי לכו? אמרו ליה, מאי שנא אתון דידעיתון? אמר להו, אנן דשכיחינן גביכון רמינן אנפשין ומעיינן, אינהו לא מעייני. אמרו ליה, לימא לן את. אמר להו, אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לאדם שנושה משני בני אדם, אחד אוהבו ואחד שונאו, אוהבו נפרע ממנו מעט מעט, שונאו נפרע ממנו בבת אחת. [1]

(ע"ז. ד.).

ממעשה זה אפשר להבין שאין חובה להיות בקיאים במקרא ובפירושיו, לפחות כאשר מדובר בספרי הנביאים, שהרי רב ספרא לא היה בקי במקרא - כך משמע מן הסיפור, וכך מעיד עליו רבי אבהו, שאף מגדיר אותו כ"אדם גדול" למרות חוסר ידיעותיו במקרא; ואף ר' אבהו התעמק במקרא רק כדי לדעת מה להשיב למינים.

אולם, בסוגיה בקידושין ניתן להבין אחרת:

עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה? אמר רב יהודה אמר שמואל, כגון זבולון בן דן שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות. מיתיבי, "למדו מקרא - אין מלמדו משנה", ואמר רבא "מקרא" זו תורה? כזבולון בן דן ולא כזבולון בן דן, כזבולון בן דן - שלמדו אבי אביו, ולא כזבולון בן דן - דאילו התם מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות, ואילו הכא מקרא לבד...אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא מאי דכתיב "ושננתם לבניך"? אל תקרי "ושננתם" אלא "ושלשתם" - לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד.

(קידושין ל.).

בהסבר הגמרא נחלקו ראשונים: לדעת רש"י וראשונים נוספים (על אתר), חובת לימוד "מקרא" כוללת רק את חמשה חומשי תורה, אך לדעת הרמב"ם (תלמוד תורה א', ז) וראשונים אחרים הכוונה היא לכל התנ"ך. אם כן, לגבי חובת האב ללמד את בנו פשוט לכולי עלמא שיש חובה ללמדו "מקרא", אלא שנחלקו הראשונים בהיקף חובה זו (רק חמשת חומשי תורה או כל התנ"ך). לגבי חובת הלימוד הפרטית של כל אדם לעצמו, אומרת הגמרא שיש ללמוד "שליש מקרא", ויש לשים לב לכך שבעל מימרא זו הוא רב ספרא, שבסוגיה בע"ז ניתן היה להבין שלדעתו אין חובה ללמוד מקרא. אולם, יש שצמצמו את חובת לימוד המקרא:

"חייב אדם לשלש כל ימיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד", כך פשוט בקדושין. ופרש רש"י לשלש ימי השבוע, ויש מפרשים כל היום. ור"ת כתב דאנו סומכין אהא דקאמרינן בסנהדרין תלמוד בבלי בלול במקרא ובמשנה ובתלמוד, ובו אנו יוצאין ידי חובתינו. יש מהמפרשים שכתבו דהא דאמרינן שליש במקרא, דוקא לתינוק שעדין לא קרא מקרא כל צרכו, אבל אדם שקרא מקרא אינו רשאי לעסוק בה שליש ימיו ויבטל מן המשנה ומן התלמוד. ורמ"ה כתב דלא אמרינן זה אלא לדורות הראשונים, שהיה לבם פתוח להם למשנה ולתלמוד בשליש ימיהם, אבל לדידן משיתין למקרא בגירסה דינקותא, והלואי שיספיק שאר ימותינו למשנה ותלמוד.

(רבינו ירוחם, נתיב ב' חלק א').

 

 

ב. אופי הלימוד של "במקרא"

"במקרא" כצורת לימוד מסויימת

בנוגע לחלוקה בין "מקרא" לבין "משנה ותלמוד", יש לעיין האם מדובר בחלוקה מבחינת החומר הנלמד, או מבחינת דרך הלימוד. הרמב"ם (תלמוד תורה א', יא) כותב:

...שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע היאך הוא עיקר המדות, והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה. וענין זה הוא הנקרא גמרא.

כלומר, לדעת הרמב"ם הכוונה ב"תלמוד" איננה ללימוד התלמוד הבבלי והירושלמי, אלא לצורת לימוד בדרכו של התלמוד - "יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו...עד שידע היאך הוא עיקר המדות, והיאך יוציא האסור". לפי זה, יתכן שגם המקרא והמשנה אינם תוכן לימודי גרידא, אלא צורת לימוד מסויימת: "מקרא" הוא קריאת עצם הפסוקים, "משנה" היא תמצית מסקנת חז"ל ו"תלמוד" הוא הבנת הדברים לעמקם.

על פי זה, זה מובן מדוע קבעו חז"ל ש"בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה..בן חמש עשרה לתלמוד" (אבות, ה', כא), שכן כל סוג של לימוד מתאים לגיל מסויים. חז"ל בודאי אינם מצפים מבן חמש להבין את מעשה המרכבה אשר ביחזקאל, וגם לא את ספר איוב, אבל בן חמש יכול וצריך לפחות להיות בקי בידיעת הפסוקים. אמנם בסוגיה במסכת מגילה ניתן להבין שיש עדיפות ללימוד תלמוד על לימוד מקרא:

...אי אצטריך ליה לאיניש למיקרי גברא מבי כנישתא ...אי צורבא מרבנן הוא לימא הלכתא ואי תנא הוא לימא מתני' ואי קרא הוא לימא פסוקא...[2]

(מגילה כח:).

אולם, הכוונה היא לכך שעיון בפסוקים נחשב לבטלה, אלא שקריאת הפסוקים כמקרא, דהיינו כידיעת עצם הפסוק ללא הבנתו והעיון בו, פחותה מתלמוד. לפי זה מובן מדוע "תלמוד" היא המידה שפותחת את ארבעים ושמונה המידות שהתורה נקנית בהם, ואילו המקרא והמשנה מופיעים בהמשך הרשימה.

כעת ניתן להבין את דעתו של רב ספרא: רב ספרא, שהביא בגמרא את ההלכה לפיה יש צורך לשלש תלמודו, לא ראה חובה לעצמו לדעת את פסוקי התנ"ך ומשמעותם בעל פה, והתמקד בתלמוד. אף על פי שגם התלמוד מתחיל כמעט תמיד בביאור הפסוקים, סדר הלמידה של רב ספרא ככל הנראה לא כלל את לימוד את כל פסוקי התנ"ך כסדרם.

אולם, עדיין יש להרחיב ולהסביר כיצד "מקרא" היא מידה מן המידות שהתורה נקנית בהם.

ידיעת התורה ולמידת התורה

מקור החיוב ללמוד תורה מופיע בשלשה פסוקים:

א. דברים ו', ז - "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ".

ב. דברים יא, יט - "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ".

ג. דברים ד, ט - "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אלוקיך בְּחֹרֵב...".

שני הפסוקים הראשונים מדגישים את חובת הלימוד והשינון, ואילו הפסוק השלישי מדגיש את הידיעה והזיכרון. יתכן שיש כאן חלוקה בין שני מושגים: ידיעת התורה, ולימוד התורה, כאשר חובת לימוד התורה מתייחסת בעיקר להעמקה - "תלמוד", ואילו חובת ידיעת התורה היא חובה לידיעה בסיסית, דהיינו "מקרא". הפן של ההעמקה והלימוד חל בעיקר ביחס לגמרא ולדברי חז"ל, ואילו הפן של הידיעה חל גם על התנ"ך (לפחות על התורה). יתרונם של הלימוד וההעמקה היא היכולת להשליך על מצבים שונים וחדשים, ולדעת כיצד יש לנהוג בהם; לעומת זאת, הפן השני, של הידיעה הבסיסית, "מקרא", מחבר את האדם אל התורה כנתינתה, אל אותו יום שעמדנו בחורב, ומחייב את האדם למסור את התורה הלאה.

חלוקה זו באה לידי ביטוי בכמה נקודות:

א. נשים פטורות מלימוד תורה (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, א', א). אולם, הט"ז סובר שלמרות זאת הן חייבות בלימוד המקרא (עיינו שו"ע, או"ח, מ"ז, יד , ונושאי הכלים על אתר). ניתן להבין שלדעתו נשים פטורות רק מהפן של ההעמקה והלימוד, אך הן עדיין חייבות בידיעה בסיסית של התורה, ועל כן הן חייבות בידיעת המקרא.

ב. להלכה נפסק שכאשר האב שוכר מלמד עבור בנו, ואין לו מספיק כסף, הוא חייב לשלם לו רק עד שהבן ידע את התורה שבכתב, אבל הוא אינו חייב לשלם כדי שילמד את הבן גם משנה וגמרא; אך כאשר יש לאב מספיק כסף, הוא מחוייב להמשיך ולשלם למלמד כדי שילמדו גם משנה וגמרא (שו"ע, יו"ד, רמ"ה, ו). ההסבר לכך הוא שהידיעה הבסיסית במקרא היא חובה עבור כל אדם, ואילו החובה להעמיק וללמוד היא חובה שלא ניתן לכמת אותה, ועל כן היא תלויה ביכולתו של כל אדם. ניתן להבין כך גם מסתירה לכאורה בדברי ר' שמעון בר יוחאי: במקום אחד (ברכות לה:) ר' שמעון בר יוחאי סובר שלימוד תורה צריך להתקיים בכל שעות היום, דרך אשר מוצגת על ידי אביי כדרך של יחידים. לעומת זאת, במקום אחר (מנחות צט:) הוא סובר שאדם יוצא ידי חובת "והגית בו יומם ולילה" בקריאת שמע שחרית וערבית. ההסבר לכך הוא שישנה חובה של לימוד תורה בהתאם ליכולתו של האדם, אשר לא ניתן לכמת אותה; זוהי החובה להעמיק בתורה ולהבין אותה, ואין לה שיעור. לעומת זאת, ישנו לימוד תורה שהוא חלק מקבלת עול מלכות שמים וזכרון ההתחייבות שלנו בחורב, וזהו הפן של "מקרא". לחובה זו יש שיעור מינימאלי - קריאת שמע שחרית וערבית.

ג. בברכות ח. מופיעה חובת לימוד "שניים מקרא ואחד תרגום": "...לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבן...". חובה זו, של לימוד בסיסי וידיעה של התורה, חלה גם על מי שיכול להעמיק בתורה; בנוסף לכך, הרבותא ב"עטרות ודיבון" היא שיש לקרוא את התרגום לפסוק זה גם אם הוא לא מוסיף מעבר לנאמר בפסוק עצמו (עיינו רש"י שם). ההסבר לכך הוא שחובת "שניים מקרא ואחר תרגום" היא חובת ידיעת התורה הבסיסית, שחלה על כל אדם.

ד. להלכה נפסק שיש חובה ללמד לא רק את בנו, אלא גם את בן בנו (שו"ע יו"ד שם). חובה זו נלמדת מן הפסוק "והודעתם לבנך ולבני בניך..."; ומכיוון שעל פי דברינו פסוק זה מתייחס לידיעה הבסיסית של התורה, ולא לחובת ההעמקה, יתכן שהחובה ללמד את בן בנו היא רק לגבי שינון וידיעה בסיסית של התורה, ולא להעמקה.

הסבר המידה "במקרא" בשאר תחומי הלימוד

א. מדובר בניסיון להבין כיצד תורה שבעל פה יוצאת מתורה שבכתב, וכיצד ההבנה שלנו קשורה למקור האלוקי (ראו אורות התורה פרק א').

ב. דרך הלימוד של "במקרא" הוא לימוד שיש בו תחושה של מעמד הר סיני - "וכל דבר ודבר שיצא מפיך יקבלהו עליו באימה ביראה ברתת ובזיע כדרך שקבלו אבותינו מהר סיני... (אבות דרבי נתן ו).

ג. הכוונה היא לכך שמעבר ללימוד וההבנה שלנו, יש קיום עצמי לכל מילה שבתורה. כך מפרש הזוהר הקדוש את הפסוק "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיהו נ"א, טז):

כמה יש לו לאדם להשתדל בתורה יומם ולילה, משום שהקב"ה מקשיב לקולם של אלו המתעסקים בתורה, ובכל מלה שמתחדשת בתורה על ידי אותו שמשתדל בתורה עושה רקיע אחד. שנינו, באותה שעה שמילה של תורה מתחדשת מפיו של אדם, אותה מילה עולה ונעמדת לפני הקב"ה והקב"ה נוטל לאותה מילה ונושק לה ומעטר אותה בשבעים עיטורים.

(הקדמת הזהר, ד', ב, בתרגום חפשי).