ב`מ ה - הילך

  • הרב ברוך וינטרוב

בבא מציעא דף ה - הילך / ברוך וינטרוב

מדף ד ע"א ועד דף ה ע"א עוסקת הגמרא במחלוקת רבי חייא ורב ששת בדין הילך. מה הסברה של דעת רב ששת, שהאומר 'הילך' פטור משבועת מודה במקצת?

המאירי (ד ע"ב) מסביר, שחיוב שבועת מודה במקצת בנוי על חשד שהכפירה במקצת אינה אלא השתמטות זמנית מתשלום. כאשר הנתבע משלם מיד את המקצת שהודה בו - ממשיך המאירי - התובע היה מסכים, ללא ספק, לאחר את מועד הפירעון של שאר החוב, ואם בכל זאת בחר הנתבע לכפור בשאר, כנראה אין זו השתמטות, ואמת דיבר.

בעל מאירת עיניים (חושן משפט סימן פ"ז ס"ק ח) הציע ביאור אחר, המבוסס על ההנחה שכדי לחייב בשבועת מודה במקצת דרושה תביעה אחת שעליה יש כפירה במקצת והודאה במקצת. אם הנתבע מזדרז לשלם את הסכום שהודה בו, נותרה רק התביעה על השאר, ולגבי תביעה זו הריהו כופר בכול, ופטור משבועה.

ברם, נראה שיש מקום להבנה שלישית, שתקשור את הפטור לא עם המחייב של שבועת מודה במקצת אלא עם אופייה. דהנה יש לחקור באופייה של שבועת מודה במקצת, האם היא חלק מן הדין או חלק מן הדיון: האם שבועה זו היא חיוב שמטיל בית הדין על הנתבע, כמו החיוב לשלם את המקצת שהודה בו; או שמא עליו להישבע על כפירתו כחלק מן הדיון, כלומר כאשר כופרים בטענה 'חשובה', יש להישבע כדי לחזק את הכפירה? אם השבועה היא חלק מן הדיון, ייתכן שאין לה מקום אם הדיון כבר הסתיים. לפיכך כאשר הנתבע אומר 'הילך' - ולמעשה משלם כבר את מה שהודה בו, ובזה מבצע את פסק הדין וחותם את הדיון - שוב אין מקום לשבועה, שהיא חלק מן הדיון הקודם לפסק הדין.

על פי זה נוכל להסביר את מחלוקתם של רב ששת ורבי חייא בעניין הראיה מן המשנה. רבי חייא סבר ששבועת שניים אוחזין ושבועת מודה במקצת דומות באופיין, שכן חכמים תיקנו שבועה כעין דאורייתא; וכשם שבמשנה נשבעים שני בעלי הדין אף על פי שכל אחד מהם כבר אוחז בחלקו, כן הוא גם בשבועת מודה במקצת. רב ששת, לעומתו, הבין שאלו שבועות שונות: שבועת מודה במקצת היא חלק מן הדיון, ואילו שבועת שניים אוחזין היא שבועה חיצונית לדיון, "שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא" (ה ע"ב; ועיין גם ו ע"א, רש"י ד"ה אביי אמר, ובדברינו בדף היומיומי לדף ו על מחלוקת רבי יוחנן ואביי בדבר יסודה של שבועת שניים אוחזין).