ב`מ טו - אופייה של זכות בעל החוב בנכסי הלווה

  • הרב אביהוד שורץ

בבא מציעא דף טו - אופייה של זכות בעל החוב בנכסי הלווה / אודי שוורץ

סוגייתנו (טו ע"א-ע"ב) עוסקת בחידושו של שמואל, שבעל חוב גובה את השבח. מדובר באדם שלווה כסף מחברו, ובשטר החוב נכתב שאם לא יוכל לפרוע, ייגבה החוב מקרקעותיו. בינתיים מכר הלווה את קרקעותיו, אך בהגיע מועד הפירעון לא היה בידו כסף לפרוע את חובו, ובעל החוב גובה מן הקרקעות שמכר. חידושו של שמואל הוא שבעל החוב רשאי ליטול גם את מה שהשביחה הקרקע מחמת עמלם של הלקוחות, בלא להחזיר להם את הוצאותיהם.

כיצד זכה בעל החוב בשבח? באשר לשדה הדברים ברורים: השדה הייתה שייכת ללווה, והוא שִעבד אותה לצורך חובו. אבל השבח מעולם לא היה של הלווה, וכיצד, אם כן, הגיע לידי בעל החוב?! רבא הוטרד משאלה זו, והשיב כי זכותו של בעל החוב קשורה בדרך כלשהי לשטר המכר שכתב הלווה ללקוחות. ונחלקו רש"י והתוספות בביאור דבריו.

לדעת רש"י, הלווה כתב בשטר בפירוש כי יש חשש שבעל החוב יגבה את הקרקע ואת השבח וכי הוא יפצה את הלוקח על כך. אם כן, זכותו של בעל החוב היא תוצאה של אמירה מפורשת של הלווה בשעת מכירת השדה.

התוספות (ד"ה תדע), לעומת זאת, פירשו שהתחייבותו של הלווה כלפי הלוקח אינה קשורה ישירות לגביית החוב. מדבריהם עולה, שבעל החוב רשאי לגבות את השבח משום שבמידה מסוימת הייתה השדה משועבדת לו, והייתה לו זיקה כלפיה כבר משעת ההלוואה; השדה היא כביכול שלו, ועל כן הוא גובה את השבח. לפי פירושם, רבא אינו רואה בניסוח שטר המכר את העילה לגביית החוב, אלא רק הגנה על הלוקח מפני הגבייה הזאת: מאחר שהלווה התחייב לפצות את הלוקח, לא מנעו חכמים את גביית החוב ממנו.

בהמשך הסוגיה (טו ע"ב, ד"ה הא) הגבילו התוספות את עמדתם והסבירו שהיא מתאימה רק למקרה שהקרקע נקבעה כאפותיקי, כלומר כמקור הגבייה הישיר לחוב. הגבלה זו מחדדת מאוד את עמדת התוספות, משום שלדעתם, לפחות כאשר הקרקע היא אפותיקי יכול בעל החוב לטעון כלפי הלוקח "ארעי אשבח", זאת אומרת: אף שהקרקע הייתה של הלווה, הייתה לבעל החוב זכות של ממש בה, ולכן יש לו עילה לתבוע את הלוקח!

הסבר זה, שלבעל החוב יש זכות של ממש בקרקע, הוא הסבר יסודי בדיני שעבודים, ויש בו כדי לבאר פרטים נוספים בסוגיה. להרחבה ראה חידושי רבנו חיים הלוי סולוביצ'יק, הלכות מלווה ולווה פכ"א ה"א.