בבא מציעא | דף כד | אבדת נוכרי

"וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר... המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם – הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן. איבעיא להו: כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר ברוב נכרים, אבל ברוב ישראל לא, או דלמא אפילו ברוב ישראל נמי אמר?".

התוספות (ד"ה כי) העירו כי אם יש רוב נוכרים ואיננו יודעים שהחפץ נפל מישראל, אין צורך להעריך אם היה ייאוש אם לא, שכן אפשר לתלות שהחפץ נפל מנוכרי, שכלפיו איננו חייבים בהשבת אבדה.

המקור להיתר אבדת נוכרי מובא בגמרא בשלהי מסכת בבא קמא (קיג ע"ב):

"מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת? שנאמר 'לכל אבדת אחיך' – לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לכנעני. ואימא הני מילי היכא דלא אתי לידיה, דלא מחייב לאהדורי בתרה, אבל היכא דאתי לידיה אימא ליהדרה? אמר רבינא: 'ומצאתה' – דאתאי לידיה משמע".

בגמרא שם מבואר שגם למאן דאמר גזל הגוי אסור, אבדתו מותרת. וכאן עולה שאלה מעניינת. ספר היראים (מצווה תכ"ב) חידש שגם למאן דאמר גזל הגוי מותר, החפץ עדיין אינו בבעלותו של הישראל הגוזל, משום שהגוי לא העביר לו את הבעלות על החפץ. האם כך הדברים גם באבדת הגוי, המותרת לכולי עלמא?

מן המאירי בבבא קמא נראה שלא כן הוא, ומדבריו עולה הבנה משמעותית ביותר ביסוד מצוות השבת אבדה, שהיא עניינו של פרקנו:

"שאף עובדי האלילים ושאינם גדורים בדרכי הדתות אסור לגזלם... ומכל מקום אין אדם חייב לחזר אחר אבדתו כדי להחזירה לו, ולא עוד אלא אף מי שמצא אבדתו אינו חייב להחזירה, שמציאה מקצת קנין הוא, וחזרתו דרך חסידות, ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת...".

המאירי טוען שלקיחת אבדה (ומדובר, כמובן,  לפני ייאוש) איננה גזלה מן המאבד אלא רק מניעת חסד ההשבה, ומבסס את דבריו על נימוק שאינו ברור לחלוטין: "שמציאה מקצת קנין הוא". נראה שכוונתו היא שעצם אבדת החפץ מן הבעלים פוגעת בבעלות עליו – מעין "זוטו של ים" זוטא – ועל כן מעיקר הדין לקיחת החפץ אינה גזל, והלוקח הופך לבעלים החדש כדת וכדין.

לכאורה גישה זו נסתרת מגמרא מפורשת בהמשך פרקנו (כו ע"ב): "ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה, עובר בכולן: משום 'לא תגזול' ומשום 'השב תשיבם' ומשום 'לא תוכל להתעלם'". כיצד אפוא יכול המאירי לומר שנטילה לפני ייאוש אינה גזל? נראה שהמאירי הבין כי חיוב השבת אבדה (וכל שכן החיוב לחזר אחר האבֵדה ולהגביהה כדי להשיבה לבעליה) הוא ביסודו חיוב של חסד, שלא נצטווינו עליו ביחס לגוי. אבל מאחר שהתורה ציוותה אותנו להשיב את האבֵדה, שוב אין אבדת חפץ מישראל דומה ל"זוטו של ים", שהרי יש חיוב להשיבו, ולפיכך מי שייטול אותו יעבור גם משום "לא תגזֹל". אך אבֵדת גוי, שחיוב חסד זה אינו חל עליה, נותרה ברמה הבסיסית, והשבתה אינה אלא חסד.