בבא מציעא | דף כח | תפקיד הראיה בהשבת אבדה

"סימנין וסימנין ועד אחד – עד אחד כמאן דליתיה דמי, ויניח".

הר"ן במסכת חולין (לד ע"א בדפי הרי"ף) פוסק כי כאשר רק אדם אחד טוען לבעלות על האבדה, יכולה עדותו של עד אחד לסייע לו. ולכאורה דבריו תמוהים: הרי קיימא לן שכדי להוציא ממון דרושים שני עדים, ויש מן האחרונים הסוברים שעד אחד אינו מועיל אפילו כשאין כנגדו חזקת ממון (ראה שב שמעתתא ו, ג הערה יז), והיאך פסק הר"ן שדי בעדות עד אחד להשבת אבדה?

הדבר עשוי להתבהר לאור מחלוקת בעל המאור ורש"י בדבר תוכן העדות הנצרכת. רש"י (כז ע"ב ד"ה בעדים) כתב: "בעדים – שיבא עדים שהוא שלו". אבל במסורת הש"ס מצוין שבעל המאור (טו ע"א בדפי הרי"ף) חלק עליו, ולדעתו צריך הטוען לבעלות על האבדה להביא עדים שאינו רמאי, ומשהביא עדים אלו – הריהו מקבל את החפץ על פי טביעות עין, כדין תלמיד חכם.

מפי מורנו הרב עמיטל זצ"ל שמעתי שזוהי מחלוקת עקרונית בהבנת הציווי "'והיה עמך עד דרוש אחיך אותו'... דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי". רש"י הבין שהמוצא צריך לוודא כי המציאה אכן שייכת למי שטוען שהיא שלו, כדרך שבית דין צריך לברר למי שייך הממון הנידון בטרם יפסוק את הדין. לדעת בעל המאור, לעומת זאת, המוצא אינו צריך לתפקד כבית דין, ומעיקר הדין היה עליו לתת את המציאה לטוען הראשון, אלא שכדי למנוע השבה למי שאינו הבעלים ציוותה התורה לוודא שהטוען לבעלות אינו רמאי. בקצרה: לפי רש"י הטוען צריך להביא ראיה (= עדים או סימנים) שהוא הבעלים, ואילו לפי בעל המאור אין הוא צריך אלא להוכיח שאינו רמאי.

לפי שיטתו של בעל המאור, פסק הר"ן מבואר. עדות העד האחד לא נועדה להכריע בדיני ממונות אלא רק להביא מידע על הטוען – להראות שאינו רמאי, ולכן אין כאן צורך בשני עדים, כמו בשאר דיני ממונות, והדבר דומה יותר לאיסורין, שעד אחד נאמן בהם (לדוגמה – עד אחד נאמן לומר על חתיכת בשר שהיא אסורה).

אם כן, מדוע קבעה סוגייתנו ש"סימנין וסימנין ועד אחד – עד אחד כמאן דליתיה דמי"? הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך (בהערותיו על השב שמעתתא שם) מסביר שכאשר יש למציאה שני תובעים, שוב לא די בהוכחה שאחד מהם אינו רמאי, אלא יש לברר למי באמת שייך החפץ, כמו בשאר דיני ממונות, ולעניין זה עד אחד כמאן דליתיה.