ב`מ לה - כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו?!

  • הרב ברוך וינטרוב

בבא מציעא דף לה - כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו?! / ברוך וינטרוב

"השוכר פרה מחבירו, והשאילה לאחר, ומתה כדרכה - ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל ישלם לשוכר.

אמר רבי יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו?! אלא תחזור פרה לבעלים" (משנה לה ע"ב).

התוספות (ד"ה תחזור) מבארים כי רבי יוסי סבור שהשוכר קונה את הפרה בשבועה או בהבאת עדים, לפיכך יכול המשכיר לוותר לו על השבועה ועל הבאת העדים, ואז הוא לא יקנה את הפרה.

נראה כי התוספות הבינו בדעת רבי יוסי, שקניין הפיקדון מותנה בסיום ההליך המשפטי המתנהל בין השוכר והמשכיר: השלמת ההליך מסיימת את ההתקשרות בין שני הצדדים, ואז השוכר קונה את הפיקדון (הבנה זו דומה לתפיסת הירושלמי על קניין השומר בפיקדון, ראה עיוננו לדף לג). אם ההליך לא הושלם, יחסי המפקיד-נפקד עודם תקפים, והשוכר אינו קונה את הפרה. לכן אם יפטור המשכיר את השוכר משבועה ומהבאת עדים - כלומר יפטור אותו מעצם ההעמדה בדין - תישאר הפרה של המשכיר, והשואל ישלם לו (בהנחה שהמשכיר יכול לחזור בו מן הוויתור על שבועה והבאת עדים, ראה עיוננו ליום אתמול).

התוספות טוענים שיש גם נפקא מינה להסבר הזה בדעת רבי יוסי - כאשר היה המשכיר עם השואל בשעת מיתת הפרה; במקרה כזה השוכר אינו צריך להישבע ולא להביא עדים, אלא הוא נפטר מיד מתשלום, ובזה קונה את הפרה גם לפי רבי יוסי.

ייתכן שביאורם של התוספות תלוי בשאלת הגמרא להלן (לו ע"ב - לז ע"א) אם רבי יוסי חלק על תנא קמא רק במשנתנו, או שמא חלק גם על דבריו במשנה הראשונה של הפרק, ששומר ש"שילם ולא רצה לישבע" קונה את הכפל ו'עושה סחורה בפרתו של חברו'. אם חלוק היה רבי יוסי אף בראשונה, אי אפשר לבאר את דעתו כתוספות, שהרי במשנה הראשונה השומר שילם, וההליך המשפטי - ועמו גם הקשר מפקיד-נפקד - באו אל קצם. לפי ביאורם של התוספות, במצב כזה אין סיבה שהמפקיד לא יקנה את הפרה!

ואכן, הרא"ש (פרק א סימן ה') הסביר שלדעת רבי יוסי אין לשוכר קניין בפרה כלל, והשאלתו לשואל אינה אלא כשליחות עבור המשכיר, לכן השואל מחויב מלכתחילה כלפי המשכיר בלבד.

אמנם מלשונו של רבי יוסי משתמעת אולי סיבה אחרת לפסיקתו. הן התוספות הן הרא"ש שמו את הדגש בסוף הטענה "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו", כלומר בעובדה שהפרה שייכת לחברו, למשכיר. ברם, שמא עיקר הטענה הוא בחלקה הראשון דווקא: "כיצד הלה עושה סחורה?". לפי הבנה זו, אפשר שרבי יוסי מודה כי מעיקר הדין הפרה נקנית לשוכר בעת שהוא נשבע, מביא עדים או משלם. אלא שהוא סבור כי מבחינה מוסרית, לא ייתכן שאדם ייהנה מן הרעה שפקדה אדם אחר, ולכן הוא קובע, באמצעות כוחם של חכמים לתקן תקנות בדיני ממונות, כי יש להשיב את הממון לבעליו המקוריים.