ב`מ לז - בא לצאת ידי שמים בפיקדון

  • הרב אביהוד שורץ

בבא מציעא דף לז - בא לצאת ידי שמים בפיקדון / אודי שוורץ

המשנה בדף לז ע"א קובעת, שאם אדם יודע שהוא חייב כסף לאחד משני אנשים, אך אינו יודע למי מהם, עליו לשלם לשניהם. הגמרא מקשה על המשנה מברייתא הקובעת במפורש שגם במקרה כזה נקטינן 'המוציא מחברו עליו הראיה', והיא מיישבת שיש להבחין בין תרחישים שונים: אם בעל הפיקדון אמור לדעת מהו הסכום שיש להחזיר לכל אחד מהם (הפקדה בשתי כריכות), עליו לשלם לשניהם; אך אם אינו אמור לדעת זאת (הפקדה בכריכה אחת) - המוציא מחברו עליו הראיה.

בהמשך עוברת הסוגיה לעניין דומה: אדם גזל כסף, אך אינו יודע ממי. נחלקו בדבר רבי עקיבא ורבי טרפון, אך הגמרא מסבירה שגם רבי טרפון מודה שאם הנתבע רוצה לצאת ידי שמים, עליו לשלם לכל אחד מהנגזלים הפוטנציאליים.

הראשונים דנו בהרחבה (עיין למשל בתוספות ד"ה התם) מה היחס בין דין הבא לצאת ידי שמים בגזלה ובין הדין הקודם בסוגיה - מי שהפקידו אצלו שני בני אדם ואינו יודע כמה להשיב לכל אחד מהם. שאלה זו תלויה, במידה רבה, בשתי הבנות יסוד בחיובו של הבא לצאת ידי שמים:

- הבנה א: החיוב לצאת ידי שמים הוא חיוב מחודש: מעיקר הדין אין שום סיבה לחייב את הגזלן, אך הוא יכול להביא על עצמו חיוב לשלם.

- הבנה ב: החיוב לצאת ידי שמים מבוסס על חיוב כלשהו מעיקר הדין. על פי הבנה זו, מאחר שעבר אדם זה על איסור גזל, היה מקום לקנסו לשלם לכל אחד מן הנגזלים הפוטנציאליים (עיין רמב"ן על סוגייתנו). אמנם להלכה לא ניתן להוציא את הקנס הזה לפועל, משום שהמוציא מחברו עליו הראיה, אך באופן עקרוני החיוב קיים, ואם ירצה הגזלן בכך, הוא יכול לממשו.

כאמור, לחקירה זו עשויה להיות נפקא מינה בשאלה שהעלינו. אם החיוב לצאת ידי שמים הוא חיוב עצמאי, אפשר שגם מי שהפקידו אצלו שניים ואינו יודע כמה הפקיד כל אחד, יכול לקבל עליו לשלם להם. אבל אם החיוב לצאת ידי שמים הוא בבואה של חיוב יסודי אחר - הרי בשומר, שלא חטא ולא פשע, אין כל חיוב שכזה!

ואולם, מן התוספות בסוגייתנו עולה שיש מקום לקבל את ההבנה השנייה גם בפיקדון. התוספות מסבירים שלהלכה יש מקום לחבר את שני התירוצים שבסוגיה: כאשר היה לנפקד לדעת מי הפקיד אצלו, עליו לשלם כדי לצאת ידי שמים; אך אם לא היה לנפקד לדעת זאת, אין לחייבו אפילו כשבא לצאת ידי שמים. כאמור, אם החיוב לצאת ידי שמים הוא חיוב התנדבותי גרידא, ניתן ליצור אותו בכל מקרה. מסתבר אפוא שהתוספות הבינו כי החיוב לצאת ידי שמים מבוסס על תשתית כלשהי שקיימת מעיקר הדין. בגזלן התשתית היא הגזלה, ואילו בנידון דידן מה שיוצר את התשתית הזאת הוא רשלנותו של הנפקד, שצריך היה להתרכז יותר ולדעת מי הפקיד אצלו וכמה הפקיד. אמנם גם במקרה זה לא ניתן לקנסו בפועל על רשלנותו, משום שהמוציא מחברו עליו הראיה, אך ביסודם של דברים יש חיוב, ואת החיוב הזה מקבל עליו הנפקד בבואו לצאת ידי שמים.