דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף לז | בא לצאת ידי שמיים בפיקדון

המשנה בדף לז ע"א קובעת שאדם היודע שהוא חייב כסף לאחד משני אנשים, אך אינו יודע למי מהם, חייב לשלם לשניהם. הגמרא מקשה על המשנה מברייתא הקובעת במפורש שגם במקרה כזה נקטינן 'המוציא מחברו עליו הראיה', ומיישבת שיש להבחין בין תרחישים שונים: אם בעל הפיקדון אמור היה לדעת מהו הסכום שיש להחזיר לכל אחד מהמפקידים (הפקדה בשתי כריכות) – עליו לשלם לשניהם, אך אם לא היה עליו לדעת זאת (הפקדה בכריכה אחת) – המוציא מחברו עליו הראיה.

בהמשך עוברת הסוגיה לעניין דומה: אדם גזל כסף, אך אינו יודע ממי. רבי עקיבא ורבי טרפון נחלקו בדבר, אך הגמרא מסבירה שגם רבי טרפון מודה שאם הנתבע רוצה לצאת ידי שמיים עליו לשלם לכל אחד מהנגזלים הפוטנציאליים.

הראשונים דנו בהרחבה (עיין למשל בתוספות ד"ה התם) בשאלת היחס בין דין הבא לצאת ידי שמיים בגזלה ובין הדין הקודם בסוגיה – מי שהפקידו אצלו שני בני אדם ואינו יודע כמה להשיב לכל אחד מהם. שאלה זו תלויה במידה רבה בשתי הבנות יסוד בחיובו של הבא לצאת ידי שמיים:

א. החיוב לצאת ידי שמיים הוא חיוב מחודש: מעיקר הדין אין שום סיבה לחייב את הגזלן, אך הוא יכול להטיל על עצמו חיוב לשלם.

ב. החיוב לצאת ידי שמיים מבוסס על חיוב כלשהו מעיקר הדין. על פי הבנה זו, מאחר שאדם זה עבר על איסור גזל, היה מקום לקונסו לשלם לכל אחד מן הנגזלים הפוטנציאליים (עיין רמב"ן על סוגייתנו). אומנם להלכה אי אפשר להוציא את הקנס הזה לפועל, משום שהמוציא מחברו עליו הראיה, אך עקרונית החיוב קיים, ואם הגזלן ירצה בכך, הוא יכול לממשו.

כאמור, לחקירה זו עשויה להיות נפקא מינה ביחס לשאלה שהעלינו. אם החיוב לצאת ידי שמיים הוא חיוב עצמאי, אפשר שגם מי שהפקידו אצלו שניים ואינו יודע כמה הפקיד כל אחד יכול לקבל עליו לשלם להם. אבל אם החיוב לצאת ידי שמיים הוא בבואה של חיוב יסודי אחר, הרי בשומר, שלא חטא ולא פשע, אין כל חיוב כזה.

ואולם מן התוספות בסוגייתנו עולה שיש מקום לקבל את ההבנה השנייה גם ביחס לפיקדון. התוספות הסבירו שלהלכה יש מקום לחבר את שני התירוצים שבסוגיה: כאשר היה לנפקד לדעת מי הפקיד אצלו, עליו לשלם כדי לצאת ידי שמיים, אך אם לא היה לו לדעת זאת, אין לחייבו אפילו אם בא לצאת ידי שמיים. כאמור, אם החיוב לצאת ידי שמיים הוא חיוב התנדבותי גרידא, אפשר ליצור אותו בכל מקרה. מסתבר אפוא שהתוספות הבינו כי החיוב לצאת ידי שמיים מבוסס על תשתית כלשהי הקיימת מעיקר הדין: בגזלן התשתית היא הגזלה, ואילו בנידון דידן – רשלנותו של הנפקד, שצריך היה להתרכז יותר ולדעת מי הפקיד אצלו וכמה הפקיד. אומנם גם במקרה זה אי אפשר לקונסו בפועל על רשלנותו, משום שהמוציא מחברו עליו הראיה, אך ביסודם של דברים יש חיוב, ואת החיוב הזה מקבל עליו הנפקד בבואו לצאת ידי שמיים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)