בבא מציעא | דף עח | המעביר על דעת בעל הבית

המשנה בדף עח ע"א עוסקת באדם ששכר חמור על מנת להוליכו בדרך כלשהי, אך הוליכו בדרך אחרת, והחמור מת. במשנה יש סתירה בעניין זה: בראשיתה נאמר שכל שינוי מתנאי השכירות מחייב את השוכר, ואילו בהמשך נאמר שהשוכר חייב רק אם השינוי היה לריעותא, כלומר שינוי שהגדיל את הסיכויים למות החמור, כגון הולכתו במקום חם במיוחד.

הגמרא עומדת על הסתירה הזאת ומציעה תירוצים שונים. התירוץ האחרון, שהגמרא מרחיבה את הדיבור על אודותיו, מבסס את דין הרישא על עמדתו של רבי מאיר:

"הא מני? רבי מאיר היא, דאמר: כל המעביר על דעת של בעל הבית נקרא גזלן".

הגמרא מאריכה לבקש את המקור שרבי מאיר מביע בו את העמדה הזאת, אך אינה מתייחסת לעצם חידושו. מסברה דבריו נראים ברורים: כאשר בעל הבית מתיר למאן דהו – שוכר, שליח או כל אדם אחר – להשתמש בממונו בתנאים מוגדרים, והלה חורג מאותם תנאים, הריהו משתמש בממון זולתו שלא כדין ונקרא גזלן. דא עקא, שהגדרה נוקשה כזו עשויה להקשות מאוד על קיום עולם כלכלי תקין: שליח זקוק לחופש פעולה מסוים בענייני השליחות, שוכר מצפה אף הוא למידה של גמישות בכל הנוגע לשימוש במה ששכר וכו'. ואכן פעמים רבות מתגלעות בין השוכר למשכיר מחלוקות בנקודה זו.

הנה לדוגמה שאלה שהובאה בפני בית הדין הרבני בירושלים (פסקי דין, חלק א, עמ' קו ואילך). אדם שכר ג'יפ לטיול על מנת לנסוע בדרכים עקלקלות במיוחד, אך לבסוף התברר שהג'יפ איננו עומד בתנאי השטח, ומסוגל לנסוע רק בדרכים מתונות יותר. השוכר ביקש להשיב לו שדמי השכירות יושבו לו, משום שלא קיבל את מבוקשו, ואילו המשכיר טען שלא התחייב שהג'יפ אכן ייסע בכל מסלול נידח, ומאחר שהשוכר יכול לנסוע בו בכבישים שגרתיים יותר, עליו לשלם. בעלי הדין נחלקו אפוא אם השוכר צריך להיצמד לחלוטין להסכם עם הבעלים, או שמא יש לו רשות להחליט בעצמו היכן ייסע.

כללו של דבר: שורת הדין נותנת כרבי מאיר, אך בפועל קשה מאוד לקבל את עמדתו שכל שינוי מדעת בעל הבית ייחשב כגזלה. אפשר שמשום כך חידש המהרי"ל (בתשובותיו, סימן קצ"ח):

"וכן המעביר על דעת בעלים, כמדומה לי שפירשו רבותינו דין גזלן יש לו, ולא דקעבר ב'לא תגנוב'".

המהדיר מציין שלא מצא מיהם "רבותינו" שלדבריהם מכוון המהרי"ל, אך מכל מקום נראה שיש בטענתו היגיון רב: רבי מאיר מטיל רמה גבוהה של אחריות על המעביר על דעת בעל הבית, ואף על פי כן אין הוא מגדיר אותו כגזלן ממש. ושמא זו גם כוונת דברי רש"י בסוגייתנו (ד"ה נקרא), שלפיהם השוכר מוגדר כגזלן לא מפני שעשה פעולה של גזלה אלא מפני שנתחייב באחריות אונסיה של הבהמה.

להלכה נדחו דבריו של רבי מאיר, ואנו פוסקים שכל עוד השינוי מדעת בעל הבית הוא שינוי סביר, השוכר אינו נחשב גזלן.