ב`מ צח - גלגול שבועה

  • הרב ברוך וינטרוב

בבא מציעא דף צח - גלגול שבועה / ברוך וינטרוב

המשנה בדף צז דנה (בין השאר) באדם שהפקיד אצל חברו שתי פרות, אחת בשאילה ואחת בשכירות, ואז מתה אחת מן הפרות, ויש ספק אם הפרה השאולה היא שמתה, והשומר חייב, או שמא הפרה שמתה היא הפרה השכורה, והשומר פטור כדין שוכר באונסין. המשנה פוסקת כי אם בעל הפרות טוען בוודאות ('ברי לי שהשאולה מתה') שהשאולה מתה, ואילו השומר טוען שאינו יודע איזו מהן מתה ('שמא השכורה מתה') - השומר חייב.

הגמרא (צז ע"ב - צח ע"א) שאלה כיצד יבארו את המשנה רב נחמן ורבי יוחנן, הסבורים שטענת ברי אינה יכולה להוציא ממון מן הטוען טענת שמא. ומכוח קושיה זו העמידה את המשנה ב"שיש עסק שבועה ביניהן", דהיינו שהשומר הודה כי הוא חייב על פרה אחרת, שלישית, ולכן נתחייב שבועה כדין מודה במקצת, ומתוך שאינו יכול לישבע - משלם.

בדף צח ע"ב נידון מקרה אחר מן המשנה, ובו טענת ברי כנגד טענת ברי: "זה אומר: שאולה, וזה אומר: שכורה - ישבע השוכר ששכורה מתה". הגמרא מסבירה שהשומר מתחייב בשבועה זו על ידי גלגול: מאחר שהוא חייב בלאו הכי להישבע שבועת השומרים, דהיינו להישבע שהפרה מתה כדרכה ולא בפשיעה, ניתן לגלגל עליו גם את השבועה שאכן הפרה השכורה היא זו שמתה.

והקשו הראשונים: מדוע נזקקה הגמרא בדף צח ע"א לאוקימתא שיש כאן הודאה במקצת על פרה נוספת, שאינה נזכרת במשנה? והרי גם במקרה הנידון שם (ברי של המפקיד מול שמא של הנפקד) ניתן היה לחייב את השומר להישבע על ידי גלגול משבועת השומרים - כמו בדף צח ע"ב - ומתוך שאינו יכול להישבע ישלם!

התוספות (צז ע"א, ד"ה ביום) מציעים כמה תירוצים, ואנו נתמקד בשניים מהם, הנוגעים ליסודות דין גלגול שבועה. תירוץ אחד הוא שאין מגלגלים שבועה אלא כשהנתבע טוען ברי, אך לא כשהוא טוען שמא. אמנם תירוץ זה לא יסביר דין אחר במשנה: שכשהמפקיד טוען שמא השאולה מתה, והנפקד טוען כי ברי לו שהשכורה היא שמתה, השומר פטור, ואין מגלגלים עליו שבועה שאכן השכורה מתה. על כן נזקקים התוספות לתירוץ שני, המשלים את התירוץ הראשון, והוא: שאף על פי שניתן לגלגל שבועה אפילו כאשר התביעה השנייה של התובע היא בשמא (קידושין כח ע"א), אין זה אלא כאשר המקרה שמגלגלים עליו "דומה לאמת", כלומר כשיש רגליים לדבר שהנתבע משקר. ונראה ששני התירוצים הללו (שהתוספות ראו אותם, כאמור, כתירוצים ששניהם נכונים ומשלימים זה את זה) משקפים למעשה שני מסלולים בהבנת דין גלגול שבועה.

מסלול אחד עניינו צירוף טענות נוספות של הנתבע לשבועה: מאחר שכבר יש שבועה לפנינו, אין אנו מגבילים אותה לטענה אחת, אלא מאפשרים לתובע להוסיף עליה עוד טענות אחרות שיש בינו ובין הנתבע; נמצא שיש כאן שבועה אחת המוסבת על כמה טענות. למסלול זה נוגעת ההגבלה הראשונה הנזכרת בתוספות, שלא ניתן לגלגל שבועה על טענת שמא של הנתבע. מדוע? מפני שאם נעשה כן, לא יוכל הנתבע להישבע, ונמצא מתחייב גם על התביעה המקורית - דהיינו על התביעה שחייבה את השבועה, שבלא הגלגול היה יכול להיפטר ממנה באמצעות השבועה. לפי המסלול הזה, עניינו של הגלגול הוא לערום טענות נוספות על גבי שבועה קיימת, אך הוא אינו מתייחס כלל למקרה המקורי, ולכן לא ייתכן לגלגל שבועה במקום שהדבר יחמיר את מצבו של הנתבע בתביעה המקורית.

המסלול השני בהבנת דין גלגול שבועה רואה את הגלגול לא כצירוף מקרה נוסף לשבועה קיימת, אלא כיצירה של שבועה חדשה, זאת אומרת: הגלגול מחייב את הנתבע להישבע עוד שבועה אחרת. למה הדבר דומה? לשבועת מודה במקצת. מדוע כופר בכול פטור אפילו משבועה, ואילו מודה במקצת חייב שבועה? התשובה היא שכופר בכול, אין שום יחס בינו לבין התובע, ולכן הוא פטור; מודה במקצת, לעומתו, מוכיח בעצם הודאתו שיש יחסים מסוימים בינו ובין התובע, ולכן אין הוא יכול עוד להיפטר בדיבור גרידא. כיוצא בדבר אתה מוצא (לפי ההבנה הזאת) בגלגול שבועה: מאחר שנתחייב הנתבע שבועה לתובע על מקרה מסוים, הרי נוצר יחס בינו ובין התובע, ומחמת היחס הזה ניתן לחייבו שבועות נוספות. למסלול זה נוגעת ההגבלה השנייה שבתוספות: המקרה הנוסף חייב להיות "דומה לאמת" מצד עצמו, שאם לא כן, הרי אין כאן שום טענה של ממש שניתן לחייב עליה שבועה נוספת.

הרא"ש (סימן י') מתלבט אם מי שגלגלו עליו שבועה ואינו יכול להישבע מחויב לשלם. לפי דברינו, יש מקום לחלק בעניין זה בין שני מסלולי הגלגול. במסלול הראשון אי אפשר לחייב את מי שגלגלו עליו ואינו יכול להישבע, שהרי לפי תפיסה זו, כל עניינו של גלגול שבועה הוא רק לערום טענה נוספת על גבי שבועה קיימת, אך אין בכוחו לשנות את הדין בתביעה המקורית. כמובן, אם יסרב הנתבע להישבע ללא סיבה, ניתן יהיה לראות בסירוב זה מצד עצמו עילה לחיוב; אך העדר יכולת להישבע בגלגול אינו סיבה לחיוב. במסלול השני, לעומת זאת, חל על המקרה הנוסף חיוב שבועה חדש, ועל כן שייך גם בו דין "מתוך שאינו יכול לישבע משלם".