ב`מ קב - קניין חצר בחצר מושכרת

  • הרב שמואל שמעוני

בבא מציעא דף קב - קניין חצר בחצר מושכרת / הרב שמואל שמעוני

"הזבל של בעל הבית, ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד. במאי עסקינן? אילימא בחצר דאגיר ליה לשוכר ותורי דשוכר, אמאי של בעל הבית?... לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא קמו בה. מסייע ליה לרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו" (קב ע"א).

פירש רש"י:

"בחצר דמשכיר - שלא השכיר את החצר... וקניא ליה חצרו, ואפילו קדם השוכר והגביהן - לא זכה בהן".

משמע מדבריו שחצר מושכרת קונה בקניין חצר לשוכר, ולא למשכיר. אבל הרמב"ם פירש אחרת:

"אם הבהמות של אחרים, הזבל של בעל החצר, שחצירו של אדם קונה שלא מדעתו אף על פי שהיא שכורה ביד אחרים".

רש"י והרמב"ם חלוקים אפוא אם חצר מושכרת קונה לשוכר או לבעלים. ועיין בראב"ד, שפירש את הסוגיה כרש"י, והשיג על הרמב"ם: "דאי אגירא ליה - כדידיה דמי". נראה מדבריו שהמחלוקת נעוצה בשאלה שעולה בכמה הקשרים בעניין שכירות: האם שכירות היא מעין קניין לזמן, שבמהלכו יש לשוכר מעמד של בעלים, או שאין היא אלא הקניית זכויות התשמיש לשוכר למשך תקופת השכירות.

ואולם, יש גם אפשרות אחרת: רש"י עשוי להסכים שלשוכר אין מעמד של בעלים, ובכל זאת לסבור שהחצר קונה לו. כיצד? ייתכן שחצר אינה קונה בתור רכושו של אדם כי אם בתור רשותו, והגדרת הרשות אינה תלויה בבעלות אלא בהיבט הפונקציונלי: מי זכאי כעת להשתמש בחצר. כן נראה מדברי קצות החושן (סימן שי"ג ס"ק א):

"חצר לא כתיב בפירוש, וחצר דמרבי היינו רשות, אבל חצר בעצם לאו קנין הוא, אלא רשות הוא דהוי קנין, ומשום הכי מי שיש לו עתה הרשות הוא דקני ליה, דזהו רשותו".

על פי הסבר זה, מחלוקת רש"י והרמב"ם אינה בגדרי שכירות (מי הוא הבעלים) אלא בגדרי קניין חצר: מה דרוש כדי לקנות קניין חצר - בעלות או רשות.

הראב"ד הקשה על הרמב"ם מדברי הסוגיה על קניין חצר שבפרק הראשון (לעיל דף יא ע"א-ע"ב): "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, אמר רבן גמליאל: עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע, ומקומו מושכר לו" - משמע שדי בהשכרת המקום לקנות בקניין חצר!

לא נפרט כאן את כל התירוצים השונים שהוצעו לקושיה זו. נביא רק את תירוצו השני של הש"ך (סימן שי"ג ס"ק א):

"שאני התם, שהונח בו הדבר לדעת השוכר, וכיון ששכר המקום, מסתמא לכך שכרו, שכל מה שיונח בו לדעתו יהא כאלו מונח ברשותו הקנוי לו, מה שאין כן במציאה והפקר".

הש"ך מתרץ שבהשכרה רגילה המשכיר מקנה לשוכר רשימה ארוכה ביותר של תשמישים, לבד משימוש אחד - השימוש בחצר כמכשיר לקניין; אבל אם מטרת ההשכרה היא עשיית קניין חצר, כמו בסוגיה בדף יא, אזי מובן שהוא מקנה גם זכות זו (ועיין עוד תוספות בבא בתרא דף פז ע"א, ד"ה לך).

תירוצו של הש"ך בדעת הרמב"ם שופך אור חדש על הדיון. עד כה הבנו שחצר קונה עבור מי שמוגדר כבעליה או עבור מי שמוגדר כבעל הרשות בה, ובמסגרת זו ראינו אפשרויות שונות. הש"ך מציע למעשה תפיסה שונה - שקניין חצר אינו תוצאה של הבעלות אלא אחד ההיבטים שלה: ניתן להקנות חצר לעניין גידול מלפפונים, וניתן להקנותה לעניין קניין חצר.

קביעה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. ומעניין שהריטב"א (לעיל ט ע"ב), שסבר שחצר שכורה קונה לשוכר, הבין שהגמרא מסתפקת בשאלה אם ניתן להקנות חצר רק לעניין קניין: "דהתם הוא שמושאל לו להשתמש בו, והוי כשלו, אבל הכא שאינו ממשיכו לו אלא בקנין זה בלבד, מספקא לן, ובעיין לא איפשיטא".