בבא מציעא | דף קו | וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ

המשנה בדף קה ע"ב קובעת שאם חוכר לא הצליח להוציא מן השדה תבואה בגלל מכת מדינה כלשהי, הוא רשאי לנכות למחכיר מדמי החכירה. הגמרא בסוגייתנו מחדשת בדין זה הלכה מעניינת: אם בעל השדה הורה לחוכר לזרוע חיטים, אך הלז זרע שעורים, ובא שיטפון והיכה את השדה – אין לחוכר שום תביעה כלפי בעל השדה, ועליו לשלם לו את הסכום שנקבע מראש, אף שלא זכה לפירות, מפני שבעל השדה יכול לטעון ש"אילו זרעתה חיטי, הוה מקיים בי 'ותגזר אֹמר ויקם לך'" – בעל השדה שפך שיח לפני ריבונו של עולם שיצליח ויצמיח את תבואת השדה, אלא שהתפילה הייתה על חיטים בלבד, ולא על שעורים, ולכן לא הצליחה למנוע את השיטפון ששטף את השדה. בעל השדה יכול לטעון שאילו נזרעה השדה חיטים, כפי שהוסכם מראש, הייתה התפילה עוצרת את השיטפון מלהיכנס אליה.

האם יש ממש בטענה זו? כלום באמת יכול אדם להיות סמוך ובטוח בסיועו של הקב"ה עד כדי כך שידרוש מהחוכר לשלם לו טבין ותקילין? על כך כתב המהרי"ט (א, קכד):

"וכן אמר אילו זרעתה חיטים הוה מקיים בי 'ותגזר אומר ויקם לך'; ולא שהם טענות בריאות כל הנך דמייתי התם, אלא שמצאה קפידא מקום לנוח ונחה".

המהרי"ט מסביר שהחוכר חייב לשלם לבעל השדה מעיקר הדין, משום ששינה מן ההסכם, ובעל השדה מקפיד על השינוי; והישענותו של בעל השדה על תפילתו אינה אלא תירוץ לגביית הכסף.

דברי המהרי"ט מוסבים גם על המשך סוגייתנו. בגמרא נאמר שאם החוכר כלל לא זרע את השדה, ואז נפגעו כל השדות שבסביבה, עליו לשלם לבעל השדה את חלקו הקבוע מראש, מפני שבעל השדה יכול לטעון כי לוּ זרע החוכר את השדה, היה הקב"ה עושה לו נס ומציל את שדהו. הגמרא מוסיפה ומבארת שבעל השדה אינו יכול לסמוך על נס שהוא בגדר שינוי גמור מדרך הטבע, אך יכול לסמוך על "נס זוטא". כאמור, גם על הדבר הזה כתב המהרי"ט שעיקר חיובו של החוכר הוא משום שלא עמד בתנאי ההסכם, והציפייה לנס אינה אלא עילה של בעל השדה לגביית המגיע לו.

בדרכו של המהרי"ט הלך גם החיד"א בתשובה לשאלה מעניינת שנשאל (שו"ת חיים שאל א, מה). לראובן ולשמעון היה עסק בשותפות, וראובן נסע למקום רחוק כדי לשפר את הרווחים. בדרכו חטא בחילול שבת שלא לצורך, ובהמשך מסעו באו עליו לסטים ושדדו את כל הסחורה. כעת שמעון טוען שיש לגלגל את כל ההפסד על ראובן, משום שברור שהלסטים באו עליו כעונש על חילול שבת. החיד"א נשאל: האם יש צדק בטענתו של שמעון?

החיד"א מביא דעה המשווה בין טענתו של שמעון ובין הטענות הנזכרות בסוגייתנו: שמעון זכאי לברכה בנכסיו, וההפסד הגדול שגרמו הלסטים הוא עונש על מעשיו הרעים של ראובן. אלא שהחיד"א, כאמור, הולך בדרכו של המהרי"ט:

"ואני בעניי אומר שאינה ראיה, דשאני התם דשינה השליחות ולא עשה כאשר התנה בעל הקרקע, ובכי הא הוא דאמר דמצי טעין אלו קיימת תנאך כאשר צויתיך היה הקב"ה עושה לי נס".

החיד"א מסביר שאדם אינו יכול לסמוך על נס, וטענת בעל השדה קבילה בסוגייתנו רק מפני שהחוכר לא עשה את המוטל עליו. אבל במקרה הנידון "חילול שבת הוא ענין נפרד מהשותפות", ולכן אין ממש בטענתו של שמעון.