בבא מציעא | דף קח | דינא דבר מצרא

"ועניין דין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת 'קדושים תהיו', והכוונה כמו שאמרו ז"ל קדש עצמך במותר לך, שלא יהא שטוף אחר התאוות. וכן אמרה 'ועשית הישר והטוב', והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם. ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים, לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין, ובהכרח חייב לעשות כן, ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים. והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו, ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות, והכל מדבריהם ז"ל, ולזה אמרו: חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה, שנאמר 'כי טובים דודיך מיין'".  (מגיד משנה סוף הלכות שכנים; ועיין פירוש הרמב"ן לדברים ו, יח)

מדברי כמה ראשונים נראה שהמנגנון המשפטי שעליו כוננו חכמים את דינא דבר מצרא הוא דיני שליחות. כך למשל כתב הרמב"ם (שכנים יב, ה):

"המוכר קרקע שלו לאחר, יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו, וזה הלוקח הרחוק כאילו הוא שליח של בן המצר".

יש כאן שליחות שנכפתה על השליח: דעתו הייתה לקנות את הקרקע עבור עצמו, אך חכמים קבעו שהוא קנה אותה כשליח עבור המצרן. המקור לקביעה זו הוא כנראה בדברי סוגייתנו, שלולא דין "אין אונאה לקרקעות" יכול היה המצרן לבטל מכר במחיר מופקע בטענת "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי".

הנימוקי יוסף (סד ע"א באלפס) ציין אף הוא שהלוקח הוא שלוחו של המצרן, אך לפני כן הזכיר יסוד אחר היכול להסביר את כוחו של המצרן להוציא את הקרקע מיד הלוקח: "דחשבינן ליה לבר מיצרא כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע". כיצד משתלבים שני היסודות? מסתבר שלמצרן יש קניין בקרקע לעניין שכל מי שיקנה אותה ייחשב שלוחו.

את היסוד השני כתב הנימוקי יוסף במסגרת מחלוקת האמוראים:

"אתא אימליך ביה, אמר ליה: איזיל איזבון? ואמר ליה: זיל זבון. צריך למיקנא מיניה או לא? רבינא אמר: לא צריך למיקנא מיניה. נהרדעי אמרי: צריך למיקנא מיניה. והלכתא: צריך למיקנא מיניה".

הנימוקי יוסף מסביר שהלוקח צריך לקנות מן המצרן (בקניין סודר) כדי לחזק את הסכמתו, מפני שעוד קודם המכירה יש למצרן מקצת קניין בשדה, ולדברינו, משמעותו של קניין זה היא שכל מי שיקנה ייחשב שלוחו. ואכן המהרש"ל (בחכמת שלמה על אתר) כתב שרבינא, שפסק שלא צריך למיקנא מיניה, חלק על כל עניין השליחות:

"דלוקח אינו שליח של מצרן, אלא לעצמו הוא דקנה בקנין גמור, וחכמים הטילו על הלוקח שצריך לחזור ולמכור למצרן, ומשום הכי לא בעי קנין, אלא במחילה בעלמא שמוחל המצרן ללוקח סגי, שהרי אין לו עליו אלא חיובא בעלמא, ויכול למחול".

וכך מסביר המהרש"ל את דברי הגמרא "השתא דאמרת צריך למיקנא מיניה, אי לא קנו מיניה – אייקור וזול ברשותיה": רק מי שפוסק שצריך לקנות מן המצרן סבור שאם לא קנו ממנו, לאחר המכירה הוא הבעלים, ושינויי המחיר חלו בקרקע שכבר שייכת לו.

ומה הרוויח הנימוקי יוסף מטענתו שלמצרן יש מקצת קניין בקרקע מלכתחילה? נראה שדבר זה מסייע לו להתגבר על מכשול שהעלה המרדכי (סימן שצ"ג) בשם רבנו שמחה. רבנו שמחה טען שאם הלוקח קנה מן המצרן לפני המכר שלא יהיה כאן דינא דבר מצרא, אין תוקף לקניין – "קנין דברים בעלמא הוא", שהרי באותה עת הנכס אינו של המצרן, ועל כן המצרן יכול לחזור בו מוויתורו. אומנם אם המצרן אמר ללוקח "זיל זבין לנפשך" והלוקח הזדרז וקנה, אין הוא נעשה שליח בעל כורחו של המצרן, ועל כן קנה את השדה לעצמו, אך לשם כך אין צורך בקניין סודר. מדוע, אם כן, פסקה סוגייתנו ש"צריך למיקנא מיניה"? רבנו שמחה נדחק לבאר שמדובר בוויתור שנעשה בלשון לא ברורה – "זיל זבין" – ועל כן עדיין הייתה כאן שליחות, והלוקח צריך קניין כדי לקנות את הקרקע מן המצרן, שהפך לבעליה.

חידושו של הנימוקי יוסף מאפשר לו לחלוק על רבנו שמחה: אם למצרן יש מקצת קניין בקרקע עוד לפני המכר, הוא יכול להקנות את הזכות הזאת ללוקח, ובזה נפתרת הבעיה של קניין דברים. נראה שכך יש לפרש את דבריו "דחשבינן ליה לבר מיצרא כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע, ומיהו כי קנו מיניה סגי, אף על פי דהוי כעין קנין דברים": כיוון שלמצרן יש רק מקצת קניין, הרי זה כעין קניין דברים, ובכל זאת די בכך לאפשר הכרה בקניין. (ועיין גם חזון איש אבן העזר עז, יג; ובספרו של הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, ההתחייבות, עמ' 225–228.)