בבא מציעא | דף קיג | גביית משכון

המשנה בדף קיג ע"א עוסקת באיסור התורה ליטול משכון בכוח הזרוע. בפרשת כי תצא נאמר:

"כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה".(דברים כד, י–יא)

על פי פשט הכתוב, התורה אוסרת על המלווה לחדור לביתו של הלווה, לעשות בו כבתוך שלו ולהפר את צנעת הפרט שלו (וכבר עמדנו על עניין זה בעיוננו למסכת בבא קמא דף ח'). סוגייתנו מרחיבה את האיסור הזה ומחילה אותו גם על שליח בית דין:

"דתניא: שליח בית דין שבא למשכנו – לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד מבחוץ והלה מוציא לו משכון".

אומנם בגמרא מובאת דעה חולקת, אך להלכה נפסק כברייתא זו. עם זאת, כוחו של שליח בית דין עדיין גדול מכוחו של המלווה עצמו: למלווה אסור ליטול מן הלווה משכון בכוח הזרוע בשום אופן, ואילו שליח בית דין שפגע בלווה בשוק רשאי למשכנו בעל כורחו (עיין רמב"ם הלכות מלווה ולווה ג, ה). מה פשר הבחנה זו?

אפשר שיש ללמוד על אופיו של דין גביית משכון מחידוש מעניין שחידש רבנו תם. כך כתב הרא"ש (ט, מו):

"ולפירוש רבינו תם ניחא, דמפרש דלא מיירי במשכנו לפרעון, אלא שרוצה להיות בטוח במעותיו. אבל כשרוצה ליפרע ממנו, שליח בית דין נכנס לביתו וממשכנו".

רבנו תם מחדש שיש הבדל בין גביית משכון כאמצעי לחץ לפירעון החוב ובין גביית משכון כפירעון של ממש. התורה מגוננת על הלווה מפני שימוש בגביית משכון כאמצעי לחץ, ומונעת משליח בית הדין להיכנס לביתו לשם כך. אך כאשר המלווה מבקש לגבות משכון לשם פירעון, הדין הפשוט מחייב למסור חפץ לידיו, ואת זאת רשאי שליח בית דין לעשות גם אם הדבר יהיה כרוך בכניסה לבית הלווה.

ונראה שבחדירה לביתו של הלווה יש שתי בעיות: האחת היא עצם החדירה לצנעת הפרט, והשנייה היא שהמלווה 'לוקח את החוק לידיים' ועושה דין לעצמו. הבעיה השנייה אינה קיימת, כמובן, בשליח בית דין, אבל הבעיה הראשונה עומדת בעינה: אף ששליח בית דין מופקד על הסדר החברתי, אין לו רשות להפעיל על הלווה לחץ כבד מדי, ולכן אסרה עליו התורה להיכנס לביתו.