ב`מ ק - חזקת מרא קמא

  • הרב אביהוד שורץ

בבא מציעא דף ק - חזקת מרא קמא / אודי שוורץ

הסוגיה בדף ק ע"א היא אחת מסוגיות המפתח בשאלת יסוד בעולם הממונות: כיצד מכריעים ספקות בממון? הסוגיה עוסקת ביסודות רבים הנוגעים לממון המוטל בספק: מחלוקת סומכוס וחכמים, הבחנה בין טענת ברי וטענת שמא ועוד. עיוננו ייוחד למושג הנזכר בסוגייתנו (ואינו נזכר שוב בשום סוגיה אחרת בש"ס!) והפך למושג יסוד בעולם הממונות: "חזקת מרא קמא".

במשנה נאמר, שאם מכר אדם פרה או שפחה וילדה, ויש ספק אם הלידה הייתה קודם המכירה (והוולד שייך למוכר) או לאחריה (ואז הוולד שייך לקונה), יש לחלק את דמי הוולד בין שניהם. הגמרא מערערת על פסיקה זו, ומציעה:

"ונוקמא אחזקת דמרא קמא, וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה!".

לפי הצעתה של הגמרא, היה מקום לתת את הוולד ל"מרא קמא", דהיינו למוכר, שהיה הבעלים של הפרה או של השִפחה קודם העִסקה. מה הסברה בהצעה זו? מה פשר עדיפותו של מרא קמא?

הרב אריה ליב הכהן (פולין-גליציה, 1745-1812 למניינם) התפרסם בעולם התורה בזכות חיבורו המדהים "קצות החושן" - ביאור לחלק חושן משפט של השולחן ערוך. אחיו הגדול של הרב אריה, הרב יהודה הכהן, לא זכה להתפרסם כאחיו, על אף שגם הוא זכה לחבר אחד מנכסי צאן ברזל של עולם חושן משפט: "קונטרס הספקות". זהו קונטרס קצר, אשר נדפס בסוף החלק הראשון של מהדורות "קצות החושן", ובו מנותחות בבהירות ובעמקות שאלות היסוד הנוגעות לספקות בדיני ממונות. הכלל הראשון בקונטרס הספקות עוסק בחזקת מרא קמא, ובעל הקונטרס מציע שתי הבנות יסוד בחזקה זו:

א. מושג מקביל ל"חזקא דמעיקרא". כידוע, בדיני איסור והיתר יש עיקרון של "חזקה דמעיקרא". לפי עיקרון זה, אנו מניחים שהמציאות הידועה והמוכרת לנו לא השתנתה אם אין לנו סיבה לחשוב אחרת. למשל: אם אישה נישאת זה עתה בראשונה לאיש, יש להניח שהיא בתולה, ולא בעולה, שהרי כל אישה נולדה בתולה, ובמקרה שלפנינו אין סיבה להניח שמציאות זו השתנתה.

על הדרך הזה הציע קונטרס הספקות לבאר גם את חזקת מרא קמא: מאחר שידוע לנו שמאן דהו היה בעבר הבעלים של הממון הנידון, אנו מניחים שהוא הבעלים גם כעת, עד שיתברר לנו בוודאות שהבעלות ניטלה ממנו ועברה למישהו אחר.

ב. חזקת מרא קמא נובעת מדין "חזקת ממון". כידוע, התורה קובעת ש"המוציא מחברו עליו הראיה", דהיינו שאם אדם מחזיק בממון, יש להניח שהממון שלו. לפי גישה זו, אין מדובר בהמשך קיומה של מציאות קודמת אלא בבירור מסוג אחר: עצם ההחזקה בממון מקנה למחזיק בו בעלות עליו. אמנם בנידון דידן אין המוכר אוחז בַּממון המוטל בספק (כפי שמסבירה סוגייתנו, מדובר כשהבהמה "עומדת באגם", דהיינו בשטח הפקר) - וזהו בדיוק החידוש שבדין חזקת מרא קמא: הבעלות שנקנתה לאדם מכוח החזקתו נמשכת והולכת גם כלפי העתיד, כשתוסר האחיזה הזאת.

לחקירה זו יש השלכות מרובות ביותר, ועוד חזון למועד.