פסחים | דף פז | בין יום הכיפורים לסוכות

פסק הרמ"א (סימן תרכ"ד, סעיף ה'):

"ואוכלים ושמחים במוצאי יום הכיפורים, דהוי קצת יום טוב".

המקור לפסק הרמ"א מצוי במדרש קהלת רבה (פרשה ט'):

"לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָ-אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ - ... ובשעה שישראל נפטרין מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך כבר נשמעה תפלתכם לפני כריח ניחוח ... רבי לוי פתר קרייא בראש השנה וביום הכפורים".

במוצאי יום הכיפורים ישנה שמחה מיוחדת על כך שהתקבלה תפילתנו, ועל כן הוא קצת יום טוב. כך נאמר גם במדרש נוסף (מדרש תהילים מזמור י"ז):

"כך בראש השנה באין כל באי עולם ועוברין לפניו כבני מרון. ואף ישראל עוברין לפניו עם כל באי עולם, ושרי אומות העולם אומרים אנו נצחנו וזכינו בדין, ואין אדם יודע מי נצח אם ישראל נוצחים או אומות העולם. עבר ראש השנה וכל ישראל באים ביום הכפורים ומתענים בו, ולובשים בגדים לבנים ונאים; עבר יום הכפורים ואין אדם יודע מי נוצח אם ישראל אם אומות העולם. כיון שהגיע יום טוב הראשון של חג, וכל ישראל גדולים וקטנים נוטלין לולביהם בימינם, ואתרוגיהם בשמאלם, מיד הכל יודעין שישראל נוצחין בדין".

מניין לנו הביטחון כי תפילתנו התקבלה וזכינו בדין? התשובה לכך מצויה בתשובתו הנחרצת של הקב"ה להושע, כמבואר בסוגייתינו (דף פ"ז עמוד א'):

"אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: בניך חטאו. והיה לו לומר: בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן ...

רחמי הקדוש ברוך הוא על כנסת ישראל הם כרחמי אב על בניו, והם מגנים עלינו אפילו בשעת הדין.

להלן בסוגייתינו נאמר:

"אמר רבי אלעזר: אפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא זוכר את הרחמים, שנאמר )הושע א( כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל".

ומסביר רש"י:

"כי לא אוסיף עוד ארחם - אף על גב דפורענותא הוא אידכורי הוא מידכר שם רחמים".

אפילו בשעת הפורענות, שומעים אנו מדבריו של הקב"ה כי עודנו מרחם. השל"ה הקדוש מעיר על כך:

"וזה טענת מדת הרחמים ... ובזה נצחה מדת הרחמים למדת הדין"
.

רחמי הקב"ה על ישראל הם כרחמי אב על בניו. הושע מתייחס לחטאיה החמורים של ממלכת ישראל, ועם כל זאת הורנו חכמינו, כי הקב"ה מרחם על עם ישראל כאב המרחם על בניו.

הסוכה, "צילא דמיהמנותא", היא ביתו של הקב"ה. לאחר חשבון הנפש של הימים הנוראים, מזמין אותנו הקב"ה להיכנס לביתו, להיכנס למקום השכינה. מי שמוזמן להיכנס הביתה - הרי הוא כבני הבית, ואם בני בית אנחנו, מובטחים אנו כי הקב"ה ירחם עלינו כרחם אב על בנים, ישמע את תפילותינו, ויחדש עלינו שנה טובה.