דילוג לתוכן העיקרי

גילוח לכבוד שבת בימי ספירת העומר

קובץ טקסט

המקור למנהגי אבלות בספירת העומר מופיע בסוף הלכות פסחים לר"י אבן גיאת ביחס לנישואין בלבד: *

ומנהג בכל ישראל שלא לישא בין פסח לעצרת, ומשום אבילות הוא, ולא משום איסור הוא... ודווקא נישואין, שעיקר שמחה בחופה ובכניסה, אבל לארס ולקדש - לא... וכן הורו הגאונים.

בטור (או"ח, תצ"ג), מובא שיש נוהגים אף שלא להסתפר בין פסח לעצרת (והב"י כותב שמקור הדין בדרשת יום ראשון של פסח להרי"ן שועיב).

יש לבחון הגדרת התספורת שנאסרה בשני מישורים:

1. סמנטית – מה פירוש המונח תספורת?

2. מה אופי המנהג – האם זהו דין עצמאי או שהוא דין של אבלות, ומאיזה דין של אבלות? מצינו איסור תספורת באנשי המעמד (תענית טו:), אך לא ברור שם האם נאסר גם גילוח הזקן, או רק גילוח שיער הראש.

לגבי איסור תספורת באבילות, נאמר במסכת שמחות: "לתספורת כיצד? אסור בנטילת שיער – אחד ראשו, ואחד שפמו, ואחד זקנו, ואחד כל שיער שבו" (פ"ז הי"א). בגמרא (מו"ק כד.) המקור לאיסור תספורת הוא מן הפסוק "ראשיכם אל תפרעו", ונראה שמדובר רק בשיער הראש. הרמב"ם פוסק:

ומנין שהאבל אסור בתספורת? שהרי הזהיר בני אהרון 'ראשיכם אל תפרעו' - מכלל שכל המתאבל אסור לספר שערו אלא מגדל פרע. וכשם שאסור לגלח שיער ראשו, כך אסור לגלח שיער זקנו וכל שיער שיש בו.        (הל' אבל פ"ה ה"ב).

משתמע מלשון הרמב"ם שהאיסור הבסיסי של תספורת הוא רק "ראשיכם אל תפרעו", וגילוח זקנו הוא רק תוספת לאיסור הבסיסי.

מעבר לדיון הסמנטי, האמור לקבוע את היקף תוכן המנהג, יש לדון באופי איסור הגילוח. נראה שהמנהג אינו דין עצמאי של איסור תספורת, אלא דין של ניהוג אבלות. ישנן רמות שונות של אבלות: שבעה, שלושים יום, י"ב חודש. נראה בבירור שרמת האבלות בספירת העומר מקבילה לרמת י"ב חודש, שכן האיסורים הנהוגים בתקופה זו – כניסה לבית המשתה, נישואין ותספורת – כולם נוהגים מעבר לשלושים, ואילו האיסורים המוגבלים לאבלות שלושים אינם נהוגים בימי הספירה.

והנה בי"ב חודש נאסרו תספורת וגילוח, אך משיגערו בו חבריו מותר, כמבואר בגמרא (מו"ק כב:) וברמב"ם (פ"ו מהל' אבל הל' ג'). והרי ברור שאדם שלא מתגלח יום או יומיים כבר הגיע מן-הסתם לרמת גערה, ואם כן יש להתיר לו גילוח. אמנם באחרונים יש דיון האם יש צורך בגערה בפועל או די בכך שיגיע למצב שבו הוא מועמד לגערה. אם נקבל את הדעה השנייה, ניתן להתיר למי שהגיע למצב כזה – וזאת בדרך כלל תוך ימים ספורים, ודאי משבת לשבת – להתגלח. דהנה במסגרת דיונו הנרחב בעניין מקור אבלות, האם היא מן התורה או מדרבנן, העלה הרמב"ן ב"תורת האדם" דעה, שניתן לחלק בין איסורים שונים – בין אלה האוסרים על אדם להתעדן, והם האסורים מדאורייתא, לבין הכופים עליו צער, כשהמגמה היא בפירוש לרדת מתחת לרמת קיום נורמלית, ולא רק שלא להתעלות הימנה, ואלה אסורים רק מדרבנן. והנה הרמב"ן מחלק בין איסורים שונים – כגון ברחיצה, שייתכן שרחיצה בחמין מוגדרת כעידון ואי-רחיצה, אפילו בצונן כצער.

ונראה שלפחות לפי שיטה אחת בראשונים יש לדייק שאמנם כך נאמר לגבי גילוח, דהנה נחלקו הראשונים לגבי גילוח השפם אם הוא מעכב באכילה: הרמב"ן מתיר אפילו תוך שבעה, הראב"ד אוסר אפילו תוך שלושים, ואילו הרי"ץ גיאות סובר, וכן פסק המחבר (יו"ד ס"י ש"צ ס"א), שתוך שבעה אסור, אך לאחר מכן מותר.

והנה שתי השיטות הקוטביות מובנות היטב, שכן נחלקו האם גילוח במצב כזה כלול באיסור, או האם צורך האכילה מתיר, אך צריך לעמוד על פשר החילוק של שיטת הביניים של הרי"ץ גיאות.

ונראה ברור, שלדעתו לא הרי אבלות ז' כאבלות ל', דבשבעה נגזר על האבל להצטער, ותוך שלושים רק נאסר עליו להתעדן.

ובכן, גילוח לצורך אכילה, אין בו עידון, אך ברור שהוא מסלק צער, ולאור החילוק הנ"ל יש לאוסרו תוך שבעה ולהתירו מעבר לזה. עפ"י יסוד זה, ניתן להתיר גילוח למי שרגיל בכך באורח שוטף ללא כל קשר עם דין גערה הנידון לעיל. דאיברא שייתכן שהרי"ץ גיאות התיר רק בשפם, שאולי אינו כלול באיסור הבסיסי, אך אף הוא יחמיר בשער הראש, שהוא מוקד האיסור וכדלעיל, אך מכל-מקום ברור שאין מקום לחלק בין שפם לזקן. והנה לרגיל להתגלח כיום, ברור שאינו רואה את גילוחו כעידון להתייפות, אלא, להיפך, הוא מרגיש כיעור אם אינו מתגלח כמה ימים. וזה שלא כגילוח המוזכר בגמרא ובראשונים, שהיה ביסודו דומה לתספורת ומיועד לייפות את המתגלח. ומתוך כך, לפי הרי"ץ גיאות, יש מקום להתיר גילוח בימי הספירה, לפחות אחת לכמה ימים, שכן אין האיסור ברמת איסור שבעה.

והנה לפי מהלך זה היה מקום להתיר אף לאבל להתגלח תוך שלושים, וכמו בשפם המעכב את האכילה. ברור שלא נהוג כך (אם כי ידוע לי על מקרה שבו התיר הגאון ר' משה סאלאוויציק זצ"ל לעורך-דין שהוצרך לכך מפני פרנסתו להתגלח אף תוך שלושים, אם כי אין נימוקיו ידועים לי), אך בכל הנוגע לאבלות י"ב חודש, הקלה יותר, יש מקום לסמוך על ההיתר הנ"ל.

והנה היתר זה תקף אף לגבי ימות החול, ביחס למי שנמצא במצב כזה (וכאן יש, כמובן, לחלק בין בני-תורה, השוהים בישיבה, לבין אנשי עסקים וכדומה). אך אם באנו לדון לגבי גילוח לכבוד שבת, יש יסודות נוספים להתיר, ואולי אף לחייב, למתגלח דרך-כלל באורח שוטף, שהרי חיוב שבת כולל רחיצת כל גופו ולבישת מלבושים, ונראה שאף גילוח, לפחות בזה"ז, כלול בחיוב זה. והרי לגבי התנגשות איסור גילוח עם חיוב כיבוד שבת שנינו: "אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין מלספר ומלכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת" (תענית טו:). ואם כי אמנם ניתן לומר, שדין אנשי מעמד הוא שונה, כיוון שאין איסורם מדין אבלות, אלא כדי שלא ייכנסו למשמרתן כשהן מנוולים (שם יז.), הרי גדולה מזאת שנינו, דיעויין במשנה שם:

שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסור מלספר ומלכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת.            (כו:).

ובפירוש המיוחס לרש"י כתב שם:

אם חל ט"ב בערב שבת, מותרין מלכבס בחמישי.

ומפורש שהתירו מנהגי אבלות משום כיבוד השבת.

יתרה מזו, התוס' אומרים: "אבל היכא דחל ט"ב בה' בשבת, מותר לכבס ולספר מחצות ואילך מפני כבוד השבת", למרות שאפשר לעשות זאת למחרת, "דאין להמתין עד ע"ש מפני טורח השבת" (שם ל. ד"ה 'ותרוויהו לקולא'). ואם כי הב"י, שנדהם מהיתר זה, כתב שוודאי תלמיד טועה כתב את הדברים, הרי הם מופיעים אף בתוס' הרא"ש שם, וקשה, אם כן, לקבל השערתו. והנה התוספות הרחיקו מאד לכת, כשהתירו בתשעה באב עצמו, ואף במקום שאפשר להסתפר למחרת. אך אם לא נקבל היתר זה במלוא היקפו, ברור שיש כאן מקור להסתמך לגבי ספירת העומר, שהאיסור הוא הרבה יותר קל.

אמנם באו"ז כתב שההיתר הוא רק לכיבוס וכבוד השבת, ואילו לספר – אסור, אך המג"א ביאר שהסיבה לאיסור היא משום שדרך לכבס כל שבוע, ואין דרך לספר כל שבוע, וא"כ, בגילוח, שדרך לגלח כל שבוע, נראה שאף לאו"ז יש להתיר לכבוד השבת.

לסיכום, נראה שיש מקום להתיר להתגלח בספירת העומר משום שמגיע למצב של גערה ומשום שאין חיוב לנהוג ניהוגי אבל. ואף אם נאסור להתגלח בימות החול בספירה, מ"מ נראה פשוט שיש להתיר ואולי אף לחייב, לכבוד השבת, כפי שמצינו בשבוע שחל בו תשעה באב.

 

*   השיעור הועבר באייר תשמ"ז ולא עבר את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)