בעניין חק תוכות ותיקון האותיות - חלק א

  • הרב משה טרגין

הגמרא בגטין דף כ. עוסקת בדרך כתיבת הגט: "תנו רבנן: 'וכתב' - ולא חקק. למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא? ורמינהו: עבד שיצא בכתב שעל גבי טבלא ופינקס - יצא לחירות, אבל לא בכתב שעל גבי כיפא ואנדוכתרי! אמר עולא אמר רבי אלעזר: לא קשיא: הא דחק תוכות הא דחק יריכות". ומפרש רש"י: "הא דחק תוכות של אותיות וצידיהן והאותיות בולטות - אינו כתב, לפי שלא צייר את האותיות אלא חקק סביבותיהם... הא דחק ירכותיהן של אותיות, דהיינו הן ממש, שישקע הכתב - זוהי כתיבה". הגמרא פוסלת, אם כן, אות שנוצרה ממילא באמצעות חקיקה מסביב - "חק תוכות", ומכשירה "חק יריכות" - חקיקת ירכתי האותיות עצמן.

מפשטות הגמרא משמע לכאורה שחק תוכות הוא פסול במעשה הכתיבה, שהרי הברייתא לומדת אותו מן המילה 'וכתב'. מאידך גיסא, הגמרא בהמשך מסיקה שגם את המילים "קדש לה' " שעל הציץ אין ליצור על ידי חק תוכות: "לא היה כתבו [של הציץ] שוקע אלא בולט, כדינרי זהב... כדינרי זהב ולא כדינרי זהב [כתב הציץ נוצר בדומה לדינרי זהב אבל לא באותו תהליך ממש]:כדינרי זהב - דבולט, ולא כדינרי זהב - דאילו התם תוכות הכא יריכות". במעשה הציץ שבתורה אין מוזכר שיש צורך בכתיבה, ולמה, אם כן, פסול כתבו אם נוצר על ידי חק תוכות?? אמנם נאמר לגביו "מכתב פתוחי חותם" - אך האם יש להוכיח מלשון זה דבעינן מעשה כתיבה??

אמנם יש לדחות, וכן טען מרן הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, שאפשר שיש צורך במעשה כתיבה בציץ, וזאת מאחת משלוש סיבות:

א. ייתכן שהלשון  " ו פ ת ח ת  עליו" מלמד כי יש צורך במעשה כתיבה ואין די בהיווצרות האותיות מאליהן.

ב. השם הכתוב בציץ - "קדש לה' " - אפשר שיש לו תורת אזכרה, ואם כן ממילא יש צורך במעשה כתיבה כדי להחיל עליו קדושה בכתיבתו לשמו.

ג. במלחמות ה' על סוכה כותב רמב"ן (ד: בדפי אילפס): "מכל מקום למדנו פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן בכל דבר דבקדושה, כגון פלוגתא של כתיבת תפילין ומזוזות ובגדי כהונה ואבני מזבח וכיוצא בהן, דבכולן לרשב"ג צריכין לשמה...". רמב"ן סובר כי לדעת רשב"ג - המצריך עיבוד עור התפילין לשמן (סנהדרין מח:) - צריכים כל כלי המקדש עשייה לשמה. הרב זצ"ל הבין שבכך חולק רמב"ן על דברי הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"א ה"כ) "אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקדש, ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה", שמהם עולה כי המקדש וכליו אינם צריכים להיעשות לשמה והם פסולים רק אם נעשו שלא לשמה או לשם הדיוט. על כל פנים, מדברי רמב"ן נמצאנו למדים דבעינן עשייה לשמה בכל כלי המקדש, ולפי זה צריכה עשיית הציץ לכלול מעשה כתיבה ממש - כחלק מדין לשמה שבו - ויוצא דשפיר יש להבין פסול חק תוכות כחיסרון במעשה הכתיבה גם לגבי הציץ!!

כל זה הסביר הרב זצ"ל כדי לפרש פסול חק תוכות בציץ בהנחה שפסול חק תוכות הוא חיסרון במעשה הכתיבה.

אולם מדברי רש"י בגטין שם רצה הרב לחדש בדין חק תוכות הבנה אחרת, שבאמצעותה תתורץ הקושיה מציץ באופן אחר. רש"י (ד"ה הא דחק) כותב כי כתב שנוצר על ידי חק תוכות "אינו כתב", וניתן לדייק מכאן שחק תוכות איננו רק חיסרון במעשה הכתיבה אלא אינו נחשב כתב כל עיקר. וכך משמע גם מדברי הרמב"ם (הלכות גירושין פ"ד ה"ו): "אבל אם חפר תוך האות עד שיראו הירכות גבוהות מכאן ומכאן ככתב דינר זהב שהכתב בולט - אינו גט, שאין זה כתב". אם כן מובן מדוע חק תוכות פוסל בציץ: אפילו אם לא בעינן מעשה כתיבה בציץ - שם כתב בוודאי דרוש מעצם דין 'מכתב פיתוחי חותם'.

על פי הסבר זה, שלדעת רש"י חק תוכות הוא חיסרון בשם כתב, ניתן לפרש את שיטתו בעניין עשיית הציץ. הגמרא אומרת שאין לחקוק את הכתב שעל הציץ, אך היא אינה מפרשת כיצד באמת יצרו אותו. רש"י (ד"ה ואילו הכא) כותב "שהיה הציץ דק כעין טס, וצר האותיות מעבר האחד ודוחק ירכותיהן והן בולטות מעבר השני", כלומר: דחקו את הזהב שמן העבר השני של הציץ כדי שהכתב ייראה מלפנים. הרא"ש מביא בתוספותיו שרבנו תם חולק על רש"י וטוען "שאין זה כתיבה", ולדעתו "לוקח הזהב שבטס במלקחים ומגביה הזהב ועושה בו האותיות". לדעת רבנו תם דחיקת המתכת מאחור אף היא אינה כתיבה ופסולה משום חק תוכות.

בתירוץ קושיית רבנו תם על רש"י  יש לומר שרש"י לשיטתו - שחק תוכות הוא חיסרון בשם כתב, כלומר: גדר הפסול הוא שאין כאן שינוי ממה שהיה קודם. הגדרת כתב היא יצירת דבר חדש על הדף - חומר חדש שהתהווה על הנייר בצורת אות. בחק תוכות לא נתחדש דבר. בחקיקה מסביב לאות - בלוח עץ, למשל - נתחדשה על ידי מעשה האדם רק צורת האות: העץ שממנו עשויה האות ומקום האות היו שם גם לפני החקיקה, והיות שהחפצא - החומר - של האות לא נתחדש אין היא נחשבת בכלל לכתב. בדוחק מאחורי הציץ, לעומת זאת, אין אמנם מעשה כתיבה - שהרי הפעולה לא נעשתה בירכי האות עצמן כי אם מאחור - אך האות עצמה היא תוצאה חדשה, שהרי לפני הדחיקה היה הטס חלק ואילו עתה בולטות מעל גביו אותיות, ועל כן שפיר נחשבות הן לכתב, ודי בכך להכשירן לדעת רש"י.

אלא שעל ההסבר הנ"ל - שחק תוכות פסול משום שאיננו כתב - יש להקשות מן הגמרא בשבת דף קד: ומדברי הראשונים שם. הגמרא שם אומרת כי הנוטל גגה של האות חי"ת ויוצר על ידי כך שתי אותיות זי"ן חייב משום מלאכת כותב (ששיעורה שתי אותיות). הרשב"א הקשה: מדוע יתחייב, והלוא זהו חק תוכות ואין כאן מעשה כתיבה? ותירץ הר"ן "דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק יריכות, דכל היכא דהוי מלאכת מחשבת מיחייב, שהרי אפילו מוחק על מנת לכתוב חייב", כלומר: בשבת אין צורך במעשה כתיבה - כל העושה מעשה שמכשיר את הכתיבה ומועיל לה מתחייב ככותב מדין מלאכת מחשבת, ועל כן חייב גם על ידי חק תוכות (כשם שהמוחק על מנת לכתוב מתחייב ככותב מדין מלאכת מחשבת על אף שבוודאי אין זה מעשה כתיבה). תירוץ זה ניתן להיאמר אם החיסרון של חק תוכות הוא במעשה הכתיבה בלבד, אך לא אם הוא חיסרון בשם כתב - כפי שהסברנו לדעת רש"י ורמב"ם - שכן אפשר בהחלט לטעון שניתן לעבור על מלאכת כותב אף בלא מעשה כתיבה, אך קשה מאוד לומר שהיוצר דבר שכלל אינו מוגדר ככתב יתחייב משום מלאכת כותב!! נראה, מכל מקום, שאין מנוס מלתרץ שבשבת לא בעינן חלות שם כתבו שניתן להתחייב משום מלאכת כותב גם על דבר שאינו מוגדר ככתב מבחינה הלכתית (מידי דהוי ארושם, שחייב בשבת על אף שלכאורה אין לו שם כתב).

לפי חידוש זה, שחק תוכות אינו כתב, יש להסתפק מה הדין בשאר שטרות (מלבד גט אישה): האם הם כשרים על ידי חק תוכות או שמא גם בהם דרוש שם כתב.

בשאלה דומה דן מרן הרב זצ"ל לגבי כתיבת השי"ן שעל בתי תפילין של ראש. השימושא רבה (אחד מן הגאונים) כותב כי השי"ן שבימין הבית צריכה להיות שי"ן של תורה - בת שלושה ראשים, ואילו את השמאלית יש לעשות כעין שי"ן של לוחות - בת ארבעה ראשים. וכתב ריטב"א (בתשובות סימן ע"א) שהשי"ן השמאלית, בת ארבעת הראשים, צריכה להיות שוקעת, כמו בלוחות(שאותיותיהן עמדו בנס), וכך הביא גם הבית יוסף באורח חיים סימן ל"ב בשם הנקדן. והקשה על כך הרב: הלוא שי"ן שוקעת פסולה מדין חק תוכות, שהרי היא נעשית מאליה?! (1)

הרב זצ"ל רצה לתרץ כי השי"ן צריכה אמנם להיות חפצא של כתב אולם אין צורך לעשותה במעשה כתיבה ממש. אלא שעל כך קשה מדברי הרמב"ם (הלכות תפילין פ"ג הט"ז) כי "אין עושין תפילין אלא ישראל, שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן שעושין בעור": פסול גוי לעשיית השי"ן - על כורחנו נובע הוא מכך שיש  צורך במעשה כתיבה, שגוי נתמעט ממנו בהיקש "וקשרתם וכתבתם", שממנו לומדים כי רק מי שהוא בר קשירה (כלומר: חייב במצוות הנחת תפילין) כשר לכתיבה, ואם כן יוצא מדברי הרמב"ם ששי"ן של תפילין צריכה להיעשות במעשה כתיבה. מאידך, מסוף דברי הרמב"ם בהלכה זו - "לפיכך אם חיפן הכותי או תפרן פסולות" - מוכח לכאורה שפסול עכו"ם אינו פסול כתיבה אלא פסול בכל תהליך עשיית התפילין, ואם כן אין מכאן ראיה דבעינן כתיבה בשי"ן של תפילין.

אמנם דין זה תמוה במקצת: מקור פסול עשייה ידוע לנו - ההיקש "וקשרתם וכתבתם"; אך מה המקור לדברי הרמב"ם שיש פסול עשייה בגוי? הרב הסביר שפסול הכתיבה הוא הוא המקור לפסול עשייה, שכן השי"ן מוגדרת ככתב רק אם התפילין כשרים ועשויים כמצוותם, וממילא מהווה עשיית הבית עצמו - התפירה והחיפוי - חלק ממעשה כתיבת השי"ן וגוי פסול לה. הסבר זה מעמיד על רגליה את ההבנה שהשי"ן טעונה מעשה כתיבה, והדרא קושיא לדוכתה: כיצד יכולה שי"ן שנעשתה על ידי חק תוכות להיות כשרה?

ניתן לומר שאמנם בעינן מעשה כתיבה בשי"ן, אלא שעצם עשיית התפילין היא מעשה כתיבה ויצירה, ובכך היא מהווה תחליף למעשה כתיבה פורמלי!!!

הרב זצ"ל העלה תירוץ שלישי לקושיה זו. בשי"ן השמאלית, בת ארבעת הראשים, יש, למעשה, שתי שי"נין - שי"ן בולטת בת ארבעה ראשים ושי"ן שוקעת בת שלושה ראשים. וכך נתחדשה ההלכה שיעמדו זו בצד זו שתי שי"נין התלויות זו בזו. ועל ידי יצירת השי"ן הבולטת מתקיים מעשה כתיבה על כל האות - גם על השי"ן השוקעת.

(1) הנחת השאלה היא שלשי"ן של תפילין צריך להיות דין כתב. אולם הנחה זו אינה מובנת מאליה. ר' עקיבא איגר (בתשובותיו ח"א סימן י"א) דן בהדבקת שי"ן לבית על ידי דבק, תפירה וכדומה, ובתוך כך הוא משווה את הנידון לחפצים אחרים שניתן לייצרם על ידי הדבקה, כגון שברי שופר וקלפי גט. מתשובה זו ברור שלדעת רע"א אין דין כתב בשי"ן, שהרי לו היה נוהג בה לדעתו דין כזה לא היה מביא ראיות מדברים אחרים, שאין בהם דין כתיבה.

שאלה זו תלויה, כמובן, בחלקה במחלוקת רש"י ותוספות ביחס למעמד האותיות שבקשרים. לדעת רש"י מצטרפת השי"ן עם קשר הדל"ת שבתפילין של ראש ועם קשר היו"ד שבשל יד לשם ש-די, ואם כן ודאי יש לה דין כתב, ואילו לדעת תוספות, שקשרי הדל"ת והיו"ד אינם הלכה למשה מסיני, יש מקום להסתפק אם השי"ן שבתפילין של ראש נחשבת באמת לכתב.

ומדברי הגמרא בשבת כח: שדין "למען תהיה תורת ה' בפיך" מתייחס לשי"ן משמע שפיר שיש לשי"ן דין כתב ודין תורת ה'.

(התפרסם לראשונה בגיליון 412 של דף הקשר לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצה"ל. מבוסס על דברים שבעל פה מפי מרן הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל.)