בעניין מצווה ועושה

  • הרב אליקים קרומביין

            "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה"  (ב"ק פז. ועוד)- כמה טעמים נאמרו לקביעה זו, אם מפאת העובדה שדווקא המצווה בדבר דואג ומתייסר שמא לא יעלה בידו, ואם מצד קטרוג השטן ומאבקי היצר המלווים את המצווה יותר מאשר את שאינו מצווה. ואף על פי כן, קשה הדבר לשמוע.  אנו מסתכלים על גדולי עולם שפרצו דרכים חדשות, שהועילו לעם ישראל לדורות במפעל חייהם, ונראה לנו שכולם היו בבחינת מי ש"אינם מצווים".  לכאורה, החיובים המוטלים עלינו כתובים הם בשולחן ערוך, והם אחידים ומשותפים לכל ישראל.  איזה חיוב קיים ר' חיים מוולוז'ין כאשר ייסד את ישיבתו, או הבעל שם טוב כאשר הקים את תנועתו? האם לא הייתה זאת רוח ההתנדבות שפיעמה בהם והניעה את מעשיהם הגדולים? האם עלינו להעריך את מפעלי חייהם של היחידים, הטבועים בחותם המקוריות והיזמה הפרטית, כפחותי ערך לעומת ברכת המזון והנחת התפילין שלהם?

ציווי היסטורי וציווי מתחדש

            אנו מברכים עובר לכל מצווה:  "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו".  האם הכוונה היא למאורע היסטורי חד-פעמי? הריטב"א בחידושיו לפסחים (ז:) כתב: "וטעם זה שאמרו חז"ל לברך על המצוות עובר לעשייתן כדי שיתקדש תחילה בברכה, ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצוות השי"ת". הרי שאותו קידוש במצוות המוזכר בברכה אינו עניין למעמד הר סיני, אלא מתייחס הוא לאירוע עכשווי, הקשור לברכת המצווה. דברים דומים אמר גם רבנו תם (תוספות שם ז.). הוא מבחין בין שתי ברכות המילה - 'על המילה' ו'להכניסו'- באמרו שרק 'על המילה' היא ברכת מצווה רגילה, המתחייבת עובר לעשיית המצווה, ואילו 'להכניסו' אינה ברכת המצווה אלא ברכת השבח כללית. לדבריו, גדר ההבדל הוא שלגבי ברכת להכניסו "לא על זאת הנעשה עכשיו מברך, אלא משבח ומודה להקב"ה שציוונו על המילה כשתבוא לידו". לאמור, ברכת 'להכניסו' אכן מתייחסת למאורע ההיסטורי של מתן תורה שבמסגרתו צווינו על המילה 'כשתבוא לידו'. אבל ברכת המצווה, שאותה תיקנו לברך תמיד עובר לעשייתה, מתייחסת ל'זאת הנעשית עכשיו' דווקא. אין לפרש את הברכה: 'אשר ציוונו במעמד הר סיני על מילת הבנים שייוולדו לנו', אלא: 'אשר ציוונו על פעולה זו המיוחדת והמסוימת שאני הולך לקיים מיד במעמד זה'.

             שני קטבים לציווי. קוטב אחד נעוץ בערפל המסתורי שעטף את הר סיני, שמתוכו בקע קולו של הקב"ה. ציווי זה כשלעצמו הוא סתום, כי הוא אמור להתקיים במציאות שטרם נודעה. הקוטב השני נעוץ הוא במציאות העכשווית, שהאדם מישראל נתקל בה מתוך שהוא דרוך ומשתאה לדעת מתי תבוא לידו, מתי יבין בדיוק מה המעשה הנדרש ממנו. וכאשר התנאים נוצרים- החג מגיע וארבעת המינים בידיו, בנו לפניו ביום השמיני ללידתו וסכין המילה בידו- מכיר האדם בקשר שבין מציאות זו לבין הקול מסיני, ושומע את הקול המצווה עליו וקורא לו מתוך המציאות שלפניו. ברכת המצווה היא הביטוי להכרה זו. חז"ל סברו שאין לקיים מצווה על סמך ציווי עתיק בלבד, בבחינת פריעת התחייבות שקיבלנו על עצמנו בעבר. האדם צריך להצהיר "וציוו נועל זאת הנעשה עכשיו". הציווי מתחדש ומשלים את עצמו בנסיבות המידיות, אבל רק אם האדם מטה אליו את אוזנו (1).

 כניסה לחיוב מצווה

             לאור זה עלינו לברר את שיטת רבנו תם לגבי ברכה על מצוות שנשים פטורות מהן. כידוע, ר"ת פסק שהנשים מברכות גם על מצוות כאלה, מתוך הנחה שגם אם הנשים אינן מצוות עדיין יש בפעולתן קיום המצווה, ועל כן אין ברכתן לבטלה. אבל שיטה זו נתקלת בבעיה טכנית- כיצד יאמרו הנשים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" כאשר אינן מצוות, ונמצאו משקרות בברכתן? הרא"ש הקשה קושיא זו והשאירה ללא מענה (קידושין פרק א' סימן מט), וכנראה מיאן ביישוב הפשוט של הר"ן (על הרי"ף ר"ה ט:):"דלא קשיא, דכיוון שהאנשים נצטוו, ואף הן נוטלות שכר שפיר יאמרו וציוונו"- כלומר, שהנשים שייכות לציווי  ה כ ל ל י  שנצטווה עם ישראל במצווה זו. הרא"ש ידע שתשובה זו אינה מתקבלת לדעת רבנו תם עצמו, שברכת המצווה אינה מוסבת על הציווי הכללי והסתמי של חורב. כל ייחודה של ברכת המצווה היא בהתייחסותה לפעולה "זאת הנעשית עכשיו", ועל פעולה זו ודאי אין האישה מצווה, וא"כ איך תברך?

             כדי ליישב את שיטת ר"ת צריכים לחדש שאין הנשים מקיימות את המצווה כהתנדבות בעלמא. לפי מה שראינו כבר, הגבול בין המצווה ועושה לבין מי שאינו מצווה אינו חד-משמעי. כל היתרון של המצווה ועושה הוא במישור הציווי ההיסטורי; אבל גם הוא צריך לסמוך על הכרתו על מנת להבין שהציווי בוקע מתוך המציאות המונחת לפניו. אלמלא הכרה זו היה הציווי נשאר קול מיותם הקורא במדבר, נטול חלות בהווה. על כן הבין רבנו תם ששערי ציווי לא ננעלו בפני הנשים. אם אמנם לא נכללו בציווי של  ס י נ י במצוות מסוימות, מי יאמר לנו שאין הן מסוגלות לשמוע את קול הא-להים במדבר מתוך  ה ע ו ל ם ? עדיין יכולות הן להסתכל במציאות ולהבין שהיא מחייבת את קיום המצווה. אם בראש השנה תבוא האישה לבית הכנסת, ותחוש בליבה שבמעמד זה היא  ח י י ב ת  להמליך את ה' בשמיעת קול שופר- דמיונה אינו מתעתע בה. הכרה בשלה הצמיחה תחושה זו, הכרה המסוגלת להבין שאם נוצרו התנאים לקיים מצווה גדולה, הרי זה מחייב בפני עצמו. בקיצור, עלינו לאמץ את תפישת המגן אברהם באשר לנשים המקיימות את מצוות ספירת העומר- "וכבר שוויה עלייהו  ח ו ב ה " (סימן תפ"ט סק"א. ואולי אפשר לפרש כך גם את הר"ן הנ"ל) (2).

             הבנה זו הדריכה את מהרי"ל בדרשתו בעניין תקיעת שופר, והוא אף הסיק מכך הוראות למעשה: "אכן נשים פטורות דמצוות עשה שהזמן גרמא הוא, אך שמכניסין את עצמן לחיוב. והואיל שמחייבין את עצמן צריכין להזדרז לתקן צורכיהן הן בתכשיטין והן בתבשילין להיות פנויות לבוא בית הכנסת ולהיות שם לשמוע קול שופר... ואמר שבמדינת אושטריי"ך היו נוהגות הנשים לבשל בערב ר"ה על ראש השנה, ויהיו בר"ה פנויות בבית הכנסת... והואיל והנשים הכניסו את עצמם בחיוב התקיעה נכון הדבר אם יכולין בשום צד שיניחו התינוקות בבית כדי שלא יפסיקום משמוע קול שופר... ואם אי אפשר לאישה להניח את בנה בביתה אז יותר טוב להחזיקו בבית כנסת הנשים, דאינהו אינן חייבות כל כך כאנשים, אכן המנחת בנה בביתה הרי זו משובחת דהכניסה את עצמה לחיוב" (3).

 הפיכת רשות למצווה

             שתי דרכים ישנן לקיום מצווה שאין אנו חייבים בה. אפשר לקיימה כ'אינו מצווה', בלי דאגות ובלי ייסורים. אנו מונעים ע"י התחושה ש'כמה טוב יהיה אם נצליח בפעולה זו, אבל אם לא - אין הפסד, כי הרי לא התחייבנו בכך'. אבל אפשר גם להתרומם לדרגת 'מצווה ועושה', כתודעה מתמדת, ולא כחוויה המוגבלת לקיום הדרישות ההלכתיות המינימליות. אדם בעל תודעה זו- כל חייו הם חיפוש אחרי הציווי, אש סיני מאירה לו מתוך כל מצב שבו הוא נמצא. מעשי הגדולים היו גדולים משום שלדידם לא היה מהם מנוס. המציאות דרשה, צעקה לתיקון, ומשהכירו  ב י כ ו ל ת ם  להיענות לאתגר, הבינו שהצו הא-לקי  מ ח י י ב  אותם בכך. בכוח רצונם עיטרו את מפעלם בכתר "מצווה ועושה". 

"אביי ורבא תרוייהו מדבית עלי קאתו, רבא דעסק בתורה חיי ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמ"ח חיי שתין שנין" (ר"ה יח:).

            הקשה על כך החפץ חיים (בסוף ספר "אהבת חסד"): הרי האפשרות שתלמיד חכם יעזוב את לימודו כדי לגמול חסדים אינה תלויה בקפריזה האישית שלו. ההלכה מורה, כי אם המצווה יכולה להתקיים ע"י אחרים עליהם לקיים את המצווה והוא ימשיך ללמוד, ורק אם אי אפשר לקיים את המצווה ע"י אחרים, יקיים הוא את המצווה ויחזור אח"כ ללימודו. וממה נפשך, אם מדובר בחסד שאי אפשר לקיים ע"י אחרים, קשה על רבא, ואם אפשר היה לקיים ע"י אחרים, מדוע נטל אביי שכר, הלא עשה שלא כדין?  ותירץ:"ואולי דאביי דהיה אז מפורסם בדורו מאוד כיוון שהוא עסק בגמ"ח בוודאי היה מוסיף עניינים גדולים במידת החסד ובלתו לא היה נעשה דבר זה. וסברת רבא הייתה דאינו מונח חיוב על האדם שיתחיל לעסוק בדבר כיוון שלא בא מעשה לפניו וחשש לביטול תורה. ומכל מקום מדחזינן דהוסיפו עבור זה לאביי עשרים שנה לחייו שמע מינהדמשמיא אסכימו לאביי". אביי סבר שמה שלא 'בא לפניו' גם הוא יכול להיחשב 'חיוב המונח על האדם'. הוא תר אחרי פגמי דורו, חפר מתחת לפני השטח ואימץ את מחשבתו לגלות את צרכי עם ישראל.  מששמע את זעקת המציאות, והבחין והבין שאין הדבר תלוי אלא בו- נתגלו לו מצוות שהיו מוסתרות מעיני אחרים. ונמצינו למדים שוב, שהשולחן ערוך אינו ממצה את חיובי האדם. האדם מגדיל את מעגל חיוביו בהתאם לרגישותו למציאות, וכמידת יכולתו להתמסר לצו הא-לקי הקורא מתוכה (4). 

(1) עיין סוכה ל"ט. בתוספות ד"ה עובר: "וכל שעה שאין המצווה מזומנת בידו לעשות לא מסתבר כלל לברך עליו"- סתמו ולא פירשו סברתם, ונראה לי שפירוש דבריהם הוא על פי המבואר כאן. 

(2) מתוך הדברים נמצא שיסוד כללי הוא, ש א פ ש ר ו ת  לקיים מצווה עשויה  ל ח י י ב  את קיומה, וכך ניתן לפרש את כל המצוות שהזמן גרמן, וכן מזוזה המתחייבת כאשר יש בית ועוד. וכך משמע מתוספות פסחים קי"ג:  ד"ה ואין, לעניין תפילין. 

(3) ועיין באשל אברהם (בוטשאטש) לאו"ח סימן תקפ"ט שאסור לנשים לאכול לפני התקיעות, אבל האיסור פחות חמור מאנשים. וכתב הר"י גוסטמן ז"ל בקונטרסי שיעורים לקדושין "ונראה לעניות דעתי לחדש להלכה דגם במצוות עשה שהזמן גרמא אין לנשים לבטלן בחינם אם לא מפני מצווה עוברת או משום טרחה יתרה" (עמ' 254), עיין שם שהרחיב. 

(4) עיין במי מרום (חלק א' עמ' קנ"א) בשם הראי"ה ז"ל שמגמת עמלק הייתה להתקומם על המצווה והחובה ולקרר את החמימות ואש התורה ולהביא הכל לידי רשות, ומרומז זה בראשי תיבות של "מחר" אנכי ניצב וכו': מצווה חובה- רשות, ופינחס היה ההפך מעמלק והעלה גם את הרשות למצווה וחובה, וזה ראשי תיבות ויקח "רמח" בידו: רשות- מצווה חובה.