בעניין מצוות קידושין
בעניין מצוות קידושין* / הרב אהרן ליכטנשטיין
שני סוגים של מצוות
באופן בסיסי, ניתן לחלק את כלל המצוות לשני תחומים:
א. מצוות המדריכות את האדם כיצד צריך וראוי העולם להתנהל. למשל, דיני הקניינים, דרכי הקרבת הקורבנות וכדומה.
ב. מצוות המדריכות את האדם במקרה שמשהו משתבש. למשל, דיני חובל ומזיק, פיגול, פסול וכדומה.
נדמה, שקיומה של חלוקה זו איננה מקרי. העולם המשפטי מובנה בצורה כזו, כך שיוכל להתמודד הן עם דרך ההתנהגות מלכתחילה והן עם דרך ההתנהגות בדיעבד.
גם סדר נשים הוא סדר בו אנו מוצאים הדרכות משני הסוגים: מסכת קידושין דנה ברובה בדרך בה הדברים אמורים להתנהל, ואילו שאר המסכתות (גיטין, כתובות, סוטה, יבום וכ"ו) דנות ב'פתרון בעיות'. ואכן, חז"ל עצמם מציינים בסוף מסכת גיטין, שעל כל מקרה של גירושין אפילו המזבח מזיל דמעות:
"דאמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר: 'וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם, ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך'"
ברור אם כן, שאובדן הבעל הוא טרגדיה שאיננה הכרחית, בין אם מדובר בגירושין וודאי כאשר מדובר במוות.
האם יש מצווה להיות נשוי באמצעות קידושין?
בתחילת סדר נשים, מונה הרמב"ם 17 מצוות השייכות לתחום זה. המצווה הראשונה אותה הוא מונה, ובה עסוק בשעור זה, היא 'לישא אשה בכתובה וקידושין'. מדברי הרמב"ם, עולם שלמצווה זו יש שלושה מרכיבים: לישא אשה, לישא אותה בקידושין ולישא אותה בכתובה.
יש להבין מהו בדיוק גדר המצווה לישא אשה בכתובה וקידושין? כידוע, ישנה מצווה מיוחדת של 'פרו ורבו'. אם כן, יש לדון האם יש מצווה עצמאית להיות נשוי מעבר לחיוב הפריה והרביה? בנוסף, האם יש מצווה לעשות מהלך זה בכתובה וקידושין, או שמא הכתובה והקידושין הם רק מעשים טכניים - כלים המאפשרים להגיע למצב הראוי של הנישואין?
הרמב"ם פותח את הלכות אישות וקובע:
"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק - אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שנתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה, שנאמר 'כי יקח איש אשה ובא אליה'"
הרמב"ם מתאר, שאם אדם רוצה לישא אשה יעשה זאת באמצעות קניין בעדים. הרמב"ם אינו דן מה קורה כאשר אדם אינו עושה כך. פרט זה, נידון במצווה השניה אותה מונה הרמב"ם:
"שלא תבעל אשה ללא כתובה וקידושין"
אם כן, מדברי הרמב"ם משתמע, שגם ללא כתובה וקידושין נוצר מצב של אישות, אלא שיש איסור לעשות זאת.
למעשה, נישואין ללא כתובה וקידושין מחזירים אותנו למצב ש'קודם מעמד הר סיני' - המצב בו שרויים עד היום בני נח, שאינם חייבים בתורה ומצוות. ואמנם, הגמרא לומדת מהפסוק "והיא בעולת בעל" שבני נח "בעולת בעל יש להם - נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם" (סנהדרין נז:). לבני נח יש רק את המציאות הקיומית של חיי אישות, ללא התהליך הפורמאלי-משפטי המתלווה למציאות זו אצל בני ישראל מאז מתן תורה.
אולם, למרות שמדברי הרמב"ם עולה שהקידושין הם תנאי לנישואין וכמו-כן הם יוצרים חלות משפטית מסוימת, עדיין לא ברור האם מדובר במצווה עצמאית, או שמא בהכשר מצוות פרו-ורבו.
שיטת הרמב"ם
לכאורה, ניתן לדייק מדברי הרמב"ם שקידושין הם מצווה עצמאית, מפסיקתו בהלכה ב':
"וליקוחין אלו מצוות עשה של תורה היא"
למרות זאת, במבט שני, הדברים אינם מוכרחים. ייתכן, שאין כוונת הרמב"ם לומר שהליקוחין הם מצווה עצמאית, אלא מדובר בניסוח בעלמא. ואכן, מצינו תקדימים לכך שהרמב"ם קובע שמעשה מסוים הוא 'מצות עשה', למרות שברור שלא מדובר במצווה עצמאית. למשל, בספר המצוות מזכיר הרמב"ם את המצווה ש'זב טמא':
"והמצוה הק"ד היא שצונו להיות הזב טמא"
האם יש מצווה 'להיות זב טמא'? כמובן שלא! אלא, הרמב"ם מתכוון שהמצווה היא לעשות את הפעולות המוזכרות בהמשך במקרה שאדם נטמא בזיבה. הביטוי 'מצוה' אינו מכוון לטומאת הזב עצמה, אלא לתהליך הבא בעקבות ההיטמאות. אם-כן, העובדה שהרמב"ם מציין שישנה מצווה לישא אשה בכתובה וקידושין איננה מכריחה שמדובר במצווה עצמאית, ועדיין ניתן לומר שמדובר בהכשר מצוות פרו ורבו.
ייתכן, שניתן לחשוף את דעת הרמב"ם באמצעות השוואת דבריו ביחס למצוות קידושין ודבריו ביחס למצוות גירושין.
בספר המצוות מתאר הרמב"ם את מצוות הקידושין:
"והמצוה הרי"ג היא שצונו לבעול בקדושין ולתת דבר ביד האשה או בשטר או בביאה. וזו היא מצות קדושין"
לעומת זאת, לגבי מצוות הגירושין פוסק הרמב"ם:
"והמצוה הרכ"ב היא שצונו לגרש בשטר על כל פנים כשנרצה לגרש, והוא אמרו יתעלה 'וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה'"
ברור לגמרי, שהמגרש אשה איננו מקיים מצווה, אלא פשוט פועל בהתאם לכללי ההלכה כדי להוציא לפועל את הרצון לגרש. אף על פי כן, הרמב"ם קורא לכך 'מצוה' ומונה זאת במניין המצוות. האם ניתן ללמוד מכך שטוב לגרש? חס וחלילה! אלא, כוונת הרמב"ם היא שאם מחליטים לגרש - אלו הכלים וזו הדרך. אם כן, כפי שבגירושין בשטר אין שום מצוה, כך גם בקידושין אין שום מצווה, אלא מדובר בכלי באמצעותו ניתן להינשא.
למרות זאת, ישנם שני דיוקים היכולים להעיד על כך שבכל זאת יש מצווה בקידושין לדעת הרמב"ם.
לגבי גירושין כותב הרמב"ם: "היא שציוונו לגרש בשטר", אולם הוא מיד מסייג מצוה זו בקביעה "אם נרצה". לעומת זאת, במצווה לקדש הוא אינו מסייג את דבריו. אם כן, ניתן לדייק מדברי הרמב"ם שקידושין היא מצווה עצמאית-הכרחית, שאיננה תלויה ברצון או בפעולות שיבואו בעקבותיה. בנוסף לכך, במצוות קידושין מסיים הרמב"ם ואומר: "וזו היא מצוות קידושין". סיומת זו איננה נמצאת בהלכות גירושין, וניתן לדייק מכך שבעוד שתהליך נתינת הגט הוא רק טכניקה לגרש אשה, מעשה הקידושין הוא מצוה עצמאית. נדגיש שוב: לפי הבנה זו, מעשה הקידושין עצמו הוא מצווה, ולא העובדה שהוא 'מתיר' כניסה למצב של נישואין!
שיטת הרא"ש
נדמה, שההתלבטות אותה הצגנו ברמב"ם ביחס למעשה הקידושין, באה לידי ביטוי במחלוקת ראשונים.
כידוע, בחתונות אנו מברכים את ברכת החתנים. ברכה זו היא ברכה ארוכה ומסורבלת שאינה מתמקדת במצווה לקדש:
"אשר ציוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין, ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין"
משום מה, אין ברכה זו דומה לברכת המצוות הקלאסית אותה אנו מכירים מהקשרים אחרים. אם כן, נשאלת השאלה מדוע ניסוח ברכת החתנים הוא כ"כ מסורבל?
הרא"ש בכתובות (פ"א, י"ב) מתייחס לשאלה זו:
"יש מקשין על נוסח ברכה זו למה אין מברכין 'אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה'? ועוד, היכן מצינו ברכה כזאת שמברכין על מה שאסר לנו הקב"ה והלא אין אנו מברכין שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט? ועוד, מה ענין להזכיר עריות בכאן? ועוד, מה לנו להזכיר חופה בכאן, כיון שמברכין ברכת ארוסין בבית האירוסין ובלא חופה? ונראה לי, כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה, כי פריה ורביה היינו קיום המצוה"
בדברי הרא"ש ניתן למצוא שני חידושים: הברכה איננה ברכת המצוות, ובנוסף לכך, קידושין הם כלל לא מצווה, אלא רק פריה ורביה:
"ואם לקח פלגש וקיים פריה ורביה אינו מחוייב לקדש אשה, וכן הנושא זקנה איילונית או עקרה וכן סריס חמה שנשא מברכין ברכת חתנים ואין חיוב במצוה זו - שאין בה קיום מצות פריה ורביה והילכך לא נתקנה ברכה במצוה זו"
בהמשך, מסביר הרא"ש שמסיבה זו ברכת החתנים היא ברכת השבח ולא ברכת המצוות.
לעומת זאת, הרמב"ם (פ"ג הלכ"ג) פוסק:
"כל המקדש אשה בין על ידי עצמו בין על ידי שליח, צריך לברך קודם הקידושין הוא או שלוחו ואחר כך מקדש, כדרך שמברכין קודם כל המצות. ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין, שזו ברכה לבטלה - מה שנעשה כבר נעשה"
לדברי הרמב"ם, בניגוד מפורש לדברי הרא"ש, ברכת החתנים היא ברכת המצוות ולכן יש לברך אותה "כדרך שמברכים על כל המצוות".
כאן יש לשאול, האם מכך שברכת חתנים היא ברכת המצוות, ניתן להכריע את ההתלבטות שהעלנו לעיל ולקבוע שלדעת הרמב"ם קידושין הם מצווה עצמאית? למרות שאני נוטה לומר שכן, אין הדבר הכרחי. לא פעם שמעתי מהגרי"ד שישנן ברכות גם על מתירים, ולא רק על מצוות. הגרי"ד הוכיח את דבריו מברכת השחיטה וברכת עירוב תחומין, ששניהן אינן מהוות מצווה עצמאית אלא מעשים שנועדו להתיר את האכילה או את הטלטול. מכאן, שגם אם ברכת חתנים היא ברכת המצוות עדיין אין זה אומר בהכרח שמדובר במצווה עצמאית!
שיטת הרמב"ן
הרמב"ן בכתובות (ז:) מעלה גם הוא את השאלה לגבי אופי ברכת החתנים:
"יש לשאול היכן מצינו ברכה כגון זו שמברכין על מה שאסר לנו השי"ת, והלא אין אדם מברך שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט? ועוד, מה ענין העריות לכאן? ועוד, שעכשיו אינה ניתרת לו ולמה יברך?... שאפילו חופה דאורייתא, כיון שהחופה והקידושין אינן נעשין בבת אחת וחצי המצוה נעשית בקידושין, הוצרך לברך עליהם 'מקדש ישראל', שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן. ואילו היתה החופה נעשית עכשיו היו מברכין 'אשר קדשנו במצותיו וצונו על הקידושין והחופה' כמו שמברכין על השחיטה, ועכשיו לא היו יכולים לברך 'אשר קדשנו על הקידושין ועל החופה' שהרי אין החופה נעשית עכשיו, ולא היו יכולים לומר 'אשר קדשנו על הקידושין' - שלא מצינו שיברך אדם על מצוה שאין עשייה זו גמר מלאכתה"
לדברי הרמב"ן, לא ניתן לברך על חופה וקידושין אם הם לא נעשים בחדא-מחתא. לפי דברים אלו, הרמב"ן נמצא בתווך בין הרא"ש לרמב"ם: בעוד הרא"ש סובר שקידושין הם כלל לא מצווה וברמב"ם הנטיה היא לומר שאכן מדובר במצווה - לדעת הרמב"ן קידושין הם אמנם מצווה, אולם מדובר ב'חצי מצווה'. חציה השני של המצווה הוא החופה.
שיטת המרדכי
נדמה, שניתן למצוא חבר לשיטת הרמב"ן בדברי המרדכי בתחילת מסכת כתובות (קל"ב):
"מה שאין מברכים 'אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש האשה', משום דאין עשייתה גמר מצותה כדאיתא בפרק התכלת"
למרות זאת, המרדכי ממשיך ומוסיף רובד נוסף לדברים:
"ובשעת נישואין נמי אין מברכים על הנישואין, דשמא הוי ברכה לבטלה דשמא לא יזכו להבנות יחד"
מסתבר, שאין כוונת המרדכי לחשש שמא הזוג לא יזכה להקים בית נאמן בישראל, אלא שלא יזכו להוליד ילדים. אם כן, מהסיפא של דבריו עולה שהמרדכי הולך בעקבות הרא"ש, ולא בעקבות הרמב"ן, וסובר שקידושין הם רק 'מתיר' לקראת פרו ורבו.
למרות זאת, יש פער בין דברי הרא"ש לדברי המרדכי: לדעת הרא"ש, גם אם ברור שיהיה לזוג ילדים לא יברכו על הקידושין ברכת המצוות, כיוון שלא מדובר במצווה עצמאית; לעומת זאת, לדעת המרדכי לא מברכים על קידושין ברכת המצוות רק בגלל החשש שמא לא יהיו ילדים - משמע, שאילו הייתה ודאות שהזוג יפרה וירבה היו מברכים על הקידושין ברכת המצוות. כנראה, שלדעת המרדכי הקידושין מהווים מעשה מצווה במידה והם מקדמים את הזוג לעבר קיום מצוות פריה ורביה.
אם כן, דעת המרדכי היא דעת ביניים, בין דעת הרא"ש לבין דעת הראשונים הסוברים שקידושין הם מצווה עצמאית.
סיכום השיטות
אם כן, מצינו מספר גישות ביחס להגדרת מצוות קידושין:
א. לדעת הרמב"ם מסתבר לומר שמדובר במצווה עצמאית.
ב. לדעת הרמב"ן מדובר ב'חצי מצווה'.
ג. לדעת המרדכי מדובר במצווה רק אם הדבר מקדם את הזוג לעבר פריה ורביה.
ד. לדעת הרא"ש לא מדובר במצווה כלל, והמצווה היחידה היא פריה ורביה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)