בענין ברכת הזמן

  • שי ליכטנשטיין

"בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו והגיענו לזמן הזה.  שלו ושל אחרים אומר הטוב והמטיב"   (ברכות נט:).

דין זה הינו ידוע ומקובל.  ברם, יש לעמוד בו על נקודות אחדות:

א.  "אומר ר"י דוקא בבגדים חשובים דומיא דבית חדש נקט כלים חדשים" (שם, תוד"ה ורבי).  ויש להקשות, שהרי אנו מברכים שהחיינו באכלנו כל פרי חדש, וכיצד יכלכל ר"י דין זה עם שיטתו, ש"דוקא בבגדים חשובים" מברכים ברכת שהחיינו?

ב.  פשטות לשון הסוגיא מורה ובאה, שבאית ליה שותפות מברכין הטוב והמטיב. ברם, לא מצינו אח ורע לכך בברכת שהחיינו על הפירות.

ג.  "הרואה פרי חדש מתחדש משנה לשנה מברך שהחיינו" (שו"ע או"ח סימן רכה, ג) והדבר צריך תלמוד, איזו הנאה מפיק אדם מראית פרי.

כדי לעמוד על שורש הענין יש לעיין בסוגיא בעירובין, שבה נשנתה ברכת שהחיינו על הפירות.

"איבעיא לן מהו לומר זמן בר"ה ויוה"כ... כי אתאי בי רב יהודה אמר אנא אקרא חדתא נמי אמרי זמן" (עירובין מ:).

סוגיא זו צריכה עיון משני פנים.  ראשית, מדוע קשרה הגמרא את ברכת שהחיינו במועד לברכת הזמן ולברכת הפירות, הרי דין שהחיינו שנוי מפורשות בברייתא בברכות ולא היה לה לגמרא להזדקק לדינו של רב יהודה.  שנית, עובדת פיצול ענין שהחיינו לשתי סוגיות מעוררת תמיהה.

הסבר הדבר נעוץ בשינוי מטבע הלשון בין הסוגיות השונות.  בברכות הגמרא מתבטאת "אומר ברוך שהחיינו", בעוד שהניסוח בעירובין הינו ברכת הזמן. ונראה, שיסוד ברכת שהחיינו בסוגיא בברכות הינו השמחה בדבר וההנאה אותה מפיק המשתמש מהדבר.  לעומת זאת, בעירובין הניסוח הינו זמן, דהיינו עיקר השמחה אינה קשורה לפרי אלא על "שהגיע לאותו הזמן", והפרי הוא מחייב הברכה אך אינו נושאה. יסוד זה טמון בדברי הרשב"א בתשובה:

"שהרי אינו  מברך בזה אלא על שהגיע לאותו הזמן ולא מפני שהוא שלו כבונה בית חדש וקונה כלים חדשים" (ח"א סימן רנ"א). ולא באתי בחלק זה של דברי אלא להוכיח ולהרחיב את דבריו.

לאור יסוד זה יש לתרץ את כל קושיותינו לעיל.

א. כיון שהברכה אינה על החפץ אלא על חיי האדם אנו מסתפקים בפרי כל שהוא ואיננו מצריכים דבר חשוב.

ב. האדם הנו יחיד בקיומו ואין אחרים היכולים להצטרף אליו כדי להוות בסיס לברכת הטוב והמטיב.

ג. ראית פרי מהוה עילה מספקת לברכת זמן. איננו מצרייכים הנאה כיון שאין היא המחייב.

בכך יובן דבר נוסף. השו"ע פיצל את הלכות שהחיינו בין סימן רכ"ג שבו כתב את דיני הגמרא בברכות, ובין סימן רכ"ה שבו הביא את דיני ברכת הזמן שבעירובין.  לדידן הדברים מחוורים כשמלה, שהרי אלו ברכות בעלות אופי שונה.

אך אין בזה כדי לתרץ את כל קושיותינו.

פסק השו"ע: "פרי שאינו מתחדש משנה לשנה, אפילו אם יש ימים רבים שלא אכל ממנו, אינו מברך שהחיינו" (או"ח רכ"ה, יא).

הלכה זו צריכה עיון משני פנים. הראשון, סברת המחבר אינה ברורה, שהרי אף כאן עבר זמן רב מאז אכילתו האחרונה מאותו המין. לפום ריהטא, אף במקרה זה יש מקום להצריך ברכת זמן כשבח והודאה על העבר.

שנית, פסק הרמ"א:

"פרי שמתחדש ב' פעמים בשנה מברכין עליו שהחיינו"  (שם, שם).

כל זאת למרות שאיננו משיג על פסיקת המחבר, בנוגע לאוכל פרי לזמן מרובה, שאינו מברך. יש להקשות, כיצד יכלכל הרמ"א שתי הלכות אלו?

נראה ששורש הענין נעוץ בהבנת דבר נוסף. מדוע הסמיכו חז"ל את הודאת האדם לקונו על עצם קיומו לראיית פרי, ומהי הזיקה בין השניים? מסתברים הדברים, שאין הפרי בתורת פרי מחייב הודאה זו, הפרי הינו בטוי לשנוי בטבע ולהתחדשות הבריאה במעבר בין עונות השנה השונות.  זמן זה, תופעה זו, הם המחייבים את השבח וההודאה ליוצר הכל. זיקה זו בין לבלוב הפירות והשנוי בטבע בולט במיוחד בשני פסוקים בשיר השירים:

"כי הנה הסתו עבר הגשם חלף הלך לו הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו.התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח..." (ב', יא-יב).

וכמה פרקים אח"כ: "נשכימה לכרמים נראה אם פרחה גפן פתח סמדר הנצו רמונים..." (ז', יג).

עתה נשוב אל הראשונות. שאלנו מדוע באוכל פרי, שאינו מתחדש משנה לשנה, אין לברך, והתשובה ברורה - אין הוא מסמל חדוש ופריחה, בעוד שבפרי הבא פעמיים בשנה קיים מימד זה. לאור זה ניתן לבאר הלכות נוספות:

א. "אם בירך שהחיינו על ענבים, כשישתה יין חדש אינו חוזר ומברך" (שו"ע שם רכ"ה, ה).

זהו פסק המחבר. ברם עיין במ"ב (שם ס"ק ט"ו) שהביא כמה וכמה אחרונים שנחלקו על פסיקה זו. לדברינו, דברי המחבר מוכרחים.  אין היין הבא אחר ענבים מסמל דבר נוסף שאינו קיים בענבים הראשונים.  כן יש לעיין באחרונים (הובאו דבריהם במ"ב, שם), שאין לברך על יין ישן כיון שאין ניכר בין ישן לחדש.  אך הסברם קשה, מדוע שגורם זה ימנענו מאמירת הברכה?  לכן נראה, שיש לתת הסבר חילופי.  יין ישן הינו מאכל רגיל ללא כל איפיון של חדוש ופריחה ואינו יכול לשמש כבסיס לברכת הזמן.

ב. כתב בשל"ה שאין לברך שהחיינו על ירקות. בטעם הדבר בארו האחרונים: "דאין ניכר בין ישן לחדש והעולם יטעו ויבואו לידי ברכה לבטלה". (לשון המ"ב שם, ס"ק י"ח).

לשיטתנו יש להעלות הסבר אחר לגמרי. הירק אינו נקלט בתודעת בני האדם כדבר המסמל התחדשות ושינוי, ולכן אין ביכולתו להוות מצע לברכה זו.