דילוג לתוכן העיקרי

ויקרא | בפתחו של חומש ויקרא

לעילוי נשמתה של איתנה שרה בת הדסה פרידמן ז"ל
19.03.2015
קובץ טקסט

'דברים שרואים מכאן'

תפישה ייחודית קיימת במקרא ביחס לפתיחתם של ספרים. פתיחה משמשת מעין מבוא לעמדה הרוחנית ולמערכת המושגים עמהם עתיד הלומד להיפגש במהלך הספר[1]. בשורות הבאות נתבונן בפסוק הפתיחה לספר ויקרא, נזהה בו מעין מבוא לספר - בכללותו.

"וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א', א').

במילים אלו נפתח ספר ויקרא, ובשורות הבאות תיערך עמהן היכרות עומק. תחילה ה' קורא אל משה, ורק בשלב שני הוא מדבר אליו מאוהל מועד. מה מוסיפה הקדמת הקריאה לדיבור[2]? קריאה מקדימה מגשרת על פער, פיזי או רוחני, בין המקום בו נתון האדם לבין המקום אליו הוא נקרא. בעקבות הקריאה, נוצרת מכוונות ומתאפשר הדיבור[3].

מיהו הקורא? מהיכן באה הקריאה? במשפט הראשון: "וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה" - אין עדיין התייחסות לשאלות אלו[4]. זוהי קריאה ראשונית, שם ה' אינו נוכח בה, וגם המקום ממנו הוא מדבר - אינו מותיר את רישומו. רק בשלב שני מתבהרת התמונה: "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" - כעת ישנו דיבור, שם ה' נוכח - בהתגלות ממשית, המקום ממנו הוא מדבר הוא משמעותי, ולבסוף מופיעה אמירה - תוכן. בתווך - הפעולה שאיפשרה את ההתבהרות - היענות משה לקריאת א-להים, בהיבט הפיזי, ובמכוונות אל קריאת א-להים אליו[5]. כעת, ב'מקומו' החדש, משנה ההתרחשות את אופייה. ה' מדבר אליו, ומזמן אותו אל פרשיית הקרבנות ואל פרשיות נוספות בספר. חן המקום ממנו בוקע הדיבור - "מאֹהֶל מוֹעֵד" מהווה כעת נושא והופך להיות משמעותי.

בפסוק זה מזמין א-להים את משה אל 'רשות גבוה' - ומשם הוא עשוי לדבר אליו. ממקומו של משה, במחנה - דבר ה' לא יישמע. בכדי להיחשף אליו, עליו לעזוב את מקומו, ולכוון את מבטו אל נקודת המבט של א-להים השוכן באוהל מועד. מילים אלו משמשות כפתיחה לפרשיות הקרבנות, אך בהקשר רחב יותר - הן משמשות כפתיחה לספר כולו. חומש שלם בו דבר ה' אל האדם, מאוהל מועד אל בני ישראל.

 

מנקודת מבטו של א-להים

כאמור, ה'מגרש' בו מתחולל ספר ויקרא הוא - רשות גבוה, ובהתאמה, מתחילתו ועד סופו הוא אוצר בתוכו את דברי הא-להים. יוצאות דופן הן שתי חריגות, בהן מתוארות התרחשויות: סיפור חנוכת המשכן (פרקים ח'-י'), וסיפורו של המגדף (כ"ד, י'-כ"ג)[6]. במובן המהותי, החריגה היא מצומצמת, שכן בשתיהן מתקיימת נוכחות חזקה של
א-להים. בחנוכת המשכן - א-להים בא אל המשכן, ובני אהרון כמו גם כלי המקדש נחנכים לעבודה. בסיפורו של המגדף נוכחות א-להים היא על דרך השלילה: איש נוקב את השם ומקלל, ופגיעתו בשם ה', בהופעתו בעולם, גוזרת את עונשו למיתה. בשתי הפרשיות מציין הכתוב את הנאמנות לדיבור הא-להי כמות שהוא. בחנוכת המשכן: "וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ" - שוב ושוב
[7], ובפרשיית המגדף, מניחים אותו במשמר "לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'". ברוח זו חותמת הפרשייה במילים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שם כ"ד, י"ב; כ"ג).

מלבד שני אירועים אלו - אין לאורך הספר פירוט של מימוש - בחזרת משה על דבר ה' בפני העם, או בתיאורו של ביצוע לדיבור הא-לוהי[8]. חזרות מעין אלו קיימות בחומשים אחרים, ובעצם קיומן הן מעידות על פער מובנה המתקיים בין המקור לבין מופעו הנוסף[9]. כפילות זו מתבקשת במקום בו מתקיימות שתי רשויות: רשות גבוה - בה אומר א-להים את דברו, ומנגד מערכת חיים אנושית, בה נוכח העם גם מתרחשים האירועים. בספר ויקרא - מערכת החיים האנושית אינה מהווה נושא, וממילא אין צורך להתאים אליה את הדיבור הא-להי.

 

נושאים ותובנות

מהם הנושאים בהם עוסק ספר ויקרא? נפח גדול תופשים בו פרקי המקדש. הקרבנות (פרקים א'-ז), חנוכת המשכן (פרקים ח'-י'), עבודת יום הכיפורים (ט"ז), איסור שחוטי חוץ ואיסור אכילת דם (י"ז)[10], חוקי הכהנים - בכלל ובמקדש (כ"א-כ"ב), נר התמיד ולחם הפנים (כ"ד, א'-ט'), פרשת ערכין והקדשים (כ"ז). נפח זה הוא תוצאה ישירה לפרספקטיבה הנוכחת בבסיסו של הספר - דבר ה' הנאמר למשה מאוהל מועד.

לצד אלו, נוכחים בספר נושאים שבחול, אלא שמכנה משותף להם: נקודת המבט הא-לוהית ממנה הם נצפים. נקודת מבט זו מזמנת אדם אל אמות מידה התנהגותיות שלא צמחו בתוככי העולם. בשורות הבאות נבקש לזהות תובנות עומק הנגזרות מנקודת המבט המיוחדת לחומש זה - ביחס לנושאי החול שבו.

אוסף גדול של ציוויי התנהגות נמצא בפרשת קדושים, ובפתחם מעין כותרת: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'
אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ב'). ציווי על התנהגות נבדלת, וגם הטעמה - כך אני נוהג, כך תנהגו גם אתם. למעשה, הפרשייה פותחת בנושאים המביאים לידי ביטוי את המקודש והגבוה שבחיים, כמו - יראת אם ואב, שמירת שבת, הרחקה מעבודה זרה וקרבנות, אך מהר מאד עיסוקה מתרחב אל עבר שורה של מצוות חברתיות: פאה ולקט: "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם..." (שם י'); "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (י"א); "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר: לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל... לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (שם י"ג-י"ד).

מן הטעם הניתן בפסוקים למצוות אלו עולה שהכותרת שהענקנו להן - 'מצוות חברתיות' - אינה מדויקת. כותרת זו מתאימה להופעת ציוויים מעין אלו בספר דברים[11]. בספר ויקרא הנושא אינו פיתוחה של החברה ומרקם החיים שבה, אלא - "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם", או - "וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה' ". פירוש - אני ה' נוכח וקיים כא-להים שלכם, ונוכחותי מייצרת אמות מידה המחייבות אתכם להתנהגות גבוהה, מדויקת. בהתאם לכך - הכותרת "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" שייכת מעתה הן לנושאים שברומו של עולם, והן לנושאים הקשורים לחיי החול[12].

זווית נוספת לייחודם של נושאי החול בחומש זה: בפרשת בהר מוצגת הארץ כשייכת לא-להים: "... כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ט"ו - כ"ג)[13]. שאלה מתבקשת היא - מה פירוש שיוכה של הארץ לא-להים? מהו מעמדו של האדם בה? התשובה לשאלות אלו מפורשת בכתוב: לאחר שהטעימה התורה מדוע לא תימכר הארץ לצמיתות, היא מצווה - "וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (שם, כ"ד). שוב ושוב חוזרת בפסוקים המילה 'גאולה', ומתארת את שיבתה של קרקע לבעליה הראשונים[14]. והרי לנו פרדוקס: מן העבר האחד מתואר האדם כגר וכתושב בארץ השייכת לא-להים, ומנגד - היא משויכת אליו ואל משפחתו, ושיבתה אליהם נתפשת כגאולה?

תשובה לשאלה זו, פותחת צוהר להבנה נוספת במהות הספר. מה פירוש המילים "כִּי לִי הָאָרֶץ"? הכוונה אינה לשייכות טרנסצנדנטאלית, נבדלת ורחוקה מן האדם - ומעין קדושת המקדש. אדרבה - קשר הארץ אליכם הוא מהותי, והוא אוצר בתוכו ייעוד ומשמעות. א-להים הוא שייעדה אליכם וכיוון שכך אין לכם רשות לחלל את מעמדה, לסחור ולהעבירה לרשות אחר. במילים אחרות - בעלות על הארץ יכולה להיתפש כשליטה ממונית בחבל ארץ או בנכס, והנה כאן, היא מקבלת משמעות אחרת, כמי שמקפלת בתוכה סיפור על זהות ייעוד ומשמעות. דומה במידת מה קשר זה שבין האדם לבין ארצו לקשר שלו אל גופו. גם כאן ניתן לשאול - מהי מידת בעלותו של האדם על גופו? האם רשאי לעשות בו כרצונו? גופו של אדם מגלם במידה רבה את עצמיותו, שייכותו אליו היא מהותית, ודווקא בשל כך הוא אינו רשאי לעשות בו ככל העולה על רוחו.

עד כאן, כמה מאפיינים למערכת המושגים הנוכחת בספר ויקרא. בפרק הקרוב תוצג הפתיחה לחומש דברים, והיא תחשוף בפנינו מערכת מושגים נוספת, שונה. פער גדול קיים בין השתיים, וההתבוננות בו עשויה לסייע לנו להבין דבר בייחודו של ספר ויקרא.

 

בין ויקרא לבין דברים

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף... אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב... וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ... אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן... בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר"  (דברים א', א'-ה').

בניגוד לספר ויקרא, שמהותו היא דבר ה' אל משה, כעת הנושא הוא דברי משה. בניגוד להיצמדות לנקודת המבט הא-להית שאינה נתונה בהקשרי מקום וזמן, כעת הקשרים אלו הם בלב העניין. תחילה מתואר מקום, סיפור הדרך שהובילה אליו, ציון זמן, המלחמות שקדמו לנאום, ולבסוף הקשר נוסף של מקום. בכל אלו התרחשו אירועים שעיצבו את העמדה הרוחנית של העם ושל משה[15]. אילו היו אלו אירועים אחרים, הייתה עמדתו משתנה בהתאם. מעתה ישמשו אלו כנקודת מוצא לדבריו בספר זה.

נושא מרכזי בספר דברים הוא - הכנת העם לקראת כניסתו אל הארץ. במובן זה דומה שהחידוש הגדול החורז את הספר הוא עמדה חדשה אליה מוזמן העם - עמדת 'האחריות'[16]. בניגוד לתקופת העבדות במצרים בה האחריות הייתה בידי המצרים, ובניגוד לתקופת המדבר - בה האחריות הייתה במידה רבה בידי א-להים, כעת עומד המצב להשתנות.  עם כניסתם אל הארץ הם עומדים ליטול בהדרגה אחריות על מערכות החיים שהם עתידים לבנות בה, ועל קיומם הפיזי והרוחני. במציאות זו יעבור המוקד מן המעשה הא-להי, אל המעשה האנושי. מדבר ה' כפי שהוא, אל אופן הקליטה שלו בעולמם של בני אדם. גם
א-להים עשוי להתגלות אליהם מעתה בצורה אחרת. בניגוד לא-להים המתגלה אל משה מאוהל מועד, מזמן את העם אל נקודת מבט גבוהה על המציאות, נקודת המוצא כעת היא - עשייתם, ותפישתם את המציאות. העם יפעל, ייצור, ויעמיד מערכות חיים, ואם יזכה - יבוא ה'שוכן', וישרה שכינתו ביניהם
[17].

אין-ספור השלכות הן לפער הקיים בין שני החומשים. 'דברים שרואים משם' ממרומי המבט הא-להי אשר באוהל מועד, 'לא רואים מכאן' - מזווית עינו של האיש משה. 'ודברים שרואים מכאן' - מזווית עינו של משה, עם הפרספקטיבה והבשילות אליה הגיע אחרי ארבעים שנות מנהיגות, 'לא רואים משם' - ממרומי המבט הצופה מגבוה אל מחוזות החיים. הנושאים הנדונים בספרים הם אחרים, הנחות היסוד הרוחניות שונות, וגם פרשייה החוזרת על עצמה כאן וכאן עשויה ללבוש צורה ומשמעות חדשה.

 

פער שיטתי

נמחיש בכמה דוגמאות: האם מותר לאדם לשנות דבר מן הציווי הא-להי? מהו מקומה של היצירתיות בעמידה מולו? בספר ויקרא האדם אינו רשאי לשנות, גם אין מקום ליצירתיות. ביטוי מובהק לכך הוא - סיפור נדב ואביהוא שחטאם היה בהקריבם "אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י', א') [18]. בספר דברים - נוכחות התייחסויות רבות להוראות ישנות ולמציאות נתונה, אליהן יוצק משה כעת מבט מחודש; בספר ויקרא לא מתוארת אהבה בין א-להים לאדם או בין אדם לא-להים, בספר דברים, לעומת זאת, מופיעה אהבה שכזו שוב ושוב (18 פעם); בספר ויקרא הכוהנים הם 'גיבוריו' של הספר והם נזכרים במהלכו קרוב למאתיים פעם. ברוב האזכורים ההקשר הוא עבודת הקרבנות. בספר דברים הם נזכרים 15 פעמים בלבד, בהקשר למשפט, להוראה ולסמכותם הרוחנית; בספר ויקרא המושג 'אחריות' אינו קיים. בני אדם מחויבים למצוות הא-להים, והוא הריבון לאורך הספר כולו. בספר דברים עמדת האחריות של העם נוכחת בליבו של הספר והיא חוזרת על עצמה בווריאציות שונות, שוב ושוב[19]; אין בספר ויקרא תיארוך, גם לא תהליכים היסטוריים. בספר דברים - התיארוך מוצב בפתחו - ככותרת, וקיימת גם קריאה להתבונן בתהליכים היסטוריים - "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר" (דברים ל"ב, ז').

כבר הערנו על הטעם החוזר ונשנה לקיומן של המצוות בפרשת קדושים - 'אני ה' א-לוהיכם'. כעת נשים לב לעובדה, שאותן מצוות ממש, מתוארות בספר דברים, אלא שהקשרן כעת הוא - חברתי. המחשה: בפרשת קדושים מופיע ציווי על מתנות עניים בשדה: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט: וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". (ויקרא י"ט, ט'-י'). הבסיס למתנות אלה: 'אני ה' אלוהיכם'. בספר דברים מתוארות גם כן מתנות עניים, אך הגיונן כעת הוא אחר: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כ"ד, י"ט-כ"ב). בניגוד לנוכחות
א-להים בבסיס אלו בספר ויקרא, הנושא כעת הוא - ברכת א-להים לאדם בכל מעשה ידיו (שם י"ט), וגם - זיכרון מצבו האישי  עת היה הוא עבד בארץ מצרים.

דוגמא נוספת: בהוראה על מידות ומשקלות מכוונים: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם..." (ויקרא י"ט, ל"ה-ל"ו). טעמם של אלה מופיע לצידם: "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'" (שם, ל"ז). חוקים אלה מופיעים שוב בספר דברים: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל" (כ"ה, ט"ז). בניגוד להתמקדות בא-להים המצווה על חוקיו ועל משפטיו, כעת הנושא הוא - התנהגות מכוונת המאריכה את חייכם על פני האדמה.

שתי נקודות מבט הן, וכתוצאה מכך - שתי אמיתות, שהפער ביניהן הוא מובנה, אינו מדלג על שום נושא שבעולם. והנה, עומד האדם בתווך, ושואל את עצמו - באיזו מהן ידבק? האם קיים גשר בין השתיים? בשורות הבאות נחדד את הפער ביחס לשאלה - 'של מי הארץ?' ועם הבנתנו בו, נשרטט מתווה - בדרך אל הגשר המיוחל. 

 

של מי הארץ?

כבר הערנו על העובדה שהארץ היא ברשות א-להים בספר ויקרא: "בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ... וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה, ט"ו - כ"ג). אדם מוכר לחברו שנות תבואה, לא את הארץ, מכיוון שהיא של א-להים, לא שלו[20]. בספר דברים, לעומת זאת, נתפשת הארץ כמי שניתנה לעם, וברשותו היא נתונה[21]: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (דברים ח', י); "וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ בְּכָל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָךְ" (כ"ח, נ"ב); "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (כ"ו, ט"ו). שוב ושוב מוגדרת הארץ כמי שניתנה לעם, וכמי שהוא ריבון עליה. מעניין הוא הניסוח השונה בין החומשים: בספר ויקרא היא נקראת 'ארץ אחוזה'[22], ופירושה הוא - ארץ שנאחזים בה, כביטוי לקשר שאינו מושתת על בעלות, והוא אינו מובן מאליו. אף לא פעם אחת היא נקראת 'נחלה' בחומש זה. בספר דברים לעומת זאת הארץ היא 'נחלה'[23] ואך פעם אחת, היא נקראת 'אחוזה'[24].

 

חלוקה במרחב

עומד אדם בתווך, בין שתי העמדות ושואל: באיזו מהן לדבוק? האם בעמדה המוצגת בספר ויקרא, וממילא הארץ היא של ה', או בעמדה המוצגת בספר דברים, וממילא היא - שלנו[25]? האם קיים גשר בין השתיים?

בדרך אל התשובה, נזמין עצמנו למרחב חי, תלת מימדי. נדמיין שאלה דומה בין הורים לבין ילדים. לילד יש חדר בבית הוריו, החדר מוגדר כחדרו, וכך הוא מתייחס אליו. מעצב אותו כאוות נפשו, אינו מאפשר להיכנס אליו ללא רשות ועוד. 'ויהי היום', והילד יוצא מחדרו כשמיטתו על גבו. לשאלת הוריו 'מה זאת?' הוא עונה - 'ל"ג בעומר קרב, והחלטתי להקדיש את מיטתי לכבודו של יום'. להגנתו יטען שהמיטה היא מיטתו, כפי שהחדר הוא חדרו. מנגד טוענים הוריו - 'החדר הוא חדרנו, המיטה היא מיטתנו - מאז ומעולם'. השאלה - מתבקשת. אמש הם אמרו לו - 'החדר והמיטה שבו - שלך הם', האם לא צודק הוא בטענתו?

דומה שמפתח להבנה מצוי במשוואה הבאה: מבחינה משפטית, הבית שייך להורים. הם רכשו אותו והם בעליו לכל דבר. לצד זאת - הם ילדו בן, מסרו לידיו את החדר, וצעד זה לווה בפינוי מקום - בהפקידם בידיו את הסמכות ואת האחריות על המתרחש בו. בפינוי זה הם ביקשו לייצר חלל, שיאפשר לו פרטיות, צמיחה והתפתחות. השאלה אם כן, 'האם החדר שייך להורים או לבן', תלויה בשאלה קודמת - 'באיזה מגרש מתנהל הדיון?' אם הדיון הוא משפטי - הרי שהחדר שייך להורים; אם זהו דיון חינוכי או התנהגותי - הרי שהתשובה היא מורכבת. היכן בדיוק מוצב הגבול? האם פינוי המקום מכיל גם את זו? מהו טיבה של פעולת הבן?

שתי נקודות מבט הן ביחס לשאלה 'של מי החדר', ובעצם קיומן הן משמשות כעד לסיפור השותפות המתקיים בין הורים לבין ילדיהם. הורים כבעלים משפטיים, וכמי שקובעים במידה רבה את החוקים, ילדים כאחראים בפועל על המתרחש בחלל החדר. מבין שניהם משפחה המכילה שתי רשויות הנוכחות זו לצד זו.

עד כמה רשאי הבן לעצב כאוות נפשו את החדר? לשנות בו דברים? להזמין אליו חברים? לשאלות אלו אין תשובה חד משמעית. התשובה משתנה ממשפחה למשפחה, והיא גם נתונה בתהליך. כאשר הילד צעיר, אינו בשל לאחריות, הרשות נתונה בידי הוריו. ככל שהוא מתבגר ומבשיל, הם מפנים מקום, ואט אט מתרחבים גבולות הבחירה והאחריות. בניסוח אחר ניתן לומר: תשובה מורכבת היא לשאלת מיקומו של הגבול, כמו גם לתזוזתו מעת לעת, ובמהותה היא אוצרת בתוכה את עומקים גדולים ודקויות, הנוכחים במערכת היחסים שבין הורים לילדיהם.

בדומה לאלו, מכיל חללה של התורה את שני החומשים. חומש המתאר את העולם מנקודת מבטו של א-להים, הכל נתון ברשותו והוא ריבון על כל. במובן זה, ספר ויקרא צופה אל עבר התשתיות. מעמדה זו, פינוי המקום ורשות הבן - הם אינם הנושא. לצידו חומש המתאר את רשות הבן, את המרחב שפינה לו א-להים - בו יבנה מערכת חיים וייטול עליה אחריות. בעצם קיומם, מספרים השניים את סיפור השותפות שבין א-להים לבין עמו. היכן הארץ היא של ה', והיכן היא של בניו? כמו במשל, גם כאן התשובה מורכבת, והיא משתנה מדור לדור. ככל שהדור מבשיל ומתבגר, כך מפנה א-להים מקום, מורחבת האחריות, וממילא הבחירה המונחת לצידה.

שני חומשים מונחים לפתחם של הדורות, והמידה והמינון, כמה להיצמד אל האחד וכמה אל השני, מסורים בידי האומה ובידי חכמי הדורות. ממש כמו בבן ובאב, שיקול הדעת שיהיה להם, אוצר בתוכו את העומקים הגדולים ואת הדקויות, הנוכחים במערכת היחסים שבין א-להים לבין בני עמו.

 


[1] להרחבה על כך - ראה עיוננו לפרשת בראשית ולפרשת במדבר.

[2] הניסוח השכיח במקרא הוא "וידבר ה' אל משה לאמר". בפרשתנו הוא נמצא בפרשיות הסמוכות - בקרבן חטאת (ד', א') בקרבן אשם (ה', י"ד; ה', כ"א), וכמותן הוא בעשרות רבות של פתיחות לפרשיות בתורה. דיבור ללא קריאה קודמת מצוי גם בראש חומש - בפתיחה לספר במדבר.

[3] בדומה לעליית משה להר סיני, שגם אליה קדמה הקריאה: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן... וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כ"ד, ט"ז-י"ח).

[4] אך מתבקשת היא פתיחה בציון זהות הקורא, בפסוק מעין זה: "וַיִּקְרָא ה' אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר אֵלָיו מאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". דומה ששם ה' (הקורא), אינו נזכר, מכיוון שמשה עדיין נתון בחוץ, ומיקומו אינו מאפשר לו מפגש עם ה' בשמו. רק בעקבות בואו אל אהל מועד עשוי הדבר להתרחש. תיאור זה - מחדד את דבר קיומו של פער בין נקודת המבט של א-להים לבין נקודת המבט של משה. לא רק תוכן הדברים הוא א-להי, אלא גם נקודת התצפית והנחות היסוד הנגזרות ממנה הן אחרות, ואליהן מוזמן כעת משה.

[5]הפסוק נמנע מלתאר  את הגעת משה אל המשכן, ודומה שזהו ביטוי נוסף לעיקרון הנוכח בליבו של הספר: מיקוד במעשה
הא-להי, לא במשוב האנושי, בוודאי לא במקום שקיים פער בין השניים.

[6]"וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה': וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱ-לֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת: (ויקרא כ"ד, י'-י"ג)

[7] כך בויקרא ח', ד'; ט'; י"ג, י"ז; ; כ"א; כ"ט; ט', י', ובווריאציות נוספות: ט', ו'; ז'; י'; כ"א; י', א'; י"ג; ט"ו; י"ח. בהתאמה - חריגה מהציווי גובה מחיר כבד מנדב ואביהוא, בהקריבם "אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י', א').

[8] פעמיים נזכרת אמירת משה לעם (כ"א, כ"ד; כ"ג, מ"ד), ופעם אחת נזכר מימוש לדיבור הא-להי (ט"ז, ל"ד). בשלושת אלו מדובר בחתימת פרשה, ללא פירוט ותיאור, ממילא ללא פער בין המקור הא-להי לבין הסיפור על מימושו. פער מעין זה קיים למכביר בחומשים אחרים, בהם שכיח ציווי א-להי ולצידו פירוט ליישומו או לדברי משה המוסר אותו אל העם. באלו ובאלו, קיים שוני מהותי בין המקור לבין ניסוחיו המאוחרים.

[9]כשאין פער, אין למקרא צורך לחזור ולתאר את הסיפור כפי שהיה. די לומר את הציווי, ולאחריו - "ויעש כן" או "וידבר משה את הדברים האלה". חזרה פירושה הזמנה להקשבה, וכשבאים להקשיב מגלים פערים שלא יאומנו.

[10]דם נאסר באכילה בהקשר לייעודו כמי שניתן על המזבח וכמי שמכפר על נפשותיכם: "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם" (י"ז, י'-י"ב).

[11] בפרק 'פער שיטתי' יוצגו שני המבטים השונים על מצוות אלו.

[12]משמעות דומה קיימת לפרשת העריות שבפרשת אחרי מות. ניתן היה להבין פרשייה זו כנושא חברתי, כהסדרה של מערכת היחסים החברתית; כנגד מחשבה שכזו, פותחת הפרשה ואף חותמת בהצהרה: "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ח, ב'; י"ח, ל'). הצניעות והקדושה נגזרות בה מן ההידמות לתכונותיו של
א-להים.

[13]גר הוא אדם שעזב את ארצו ומולדתו והשתקע בארץ אחרת. תושב הוא אדם הנמצא במקום מסוים - באופן זמני: כך יתפרש פסוק זה: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה, כ"ג) - אתם לא בעלי הארץ, אתם נמצאים בה רק באופן זמני. הגר - כמי שבא מרחוק, והתושב כמי שאינו קבוע בה.

[14] כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו: וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ: וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ: וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ: וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ (ויקרא כ"ה, כ"ה-כ"ט).

[15]בחומש דברים הצעד הראשון הוא - ההתייחסות אל הקיים - המקום בו נתון העם כעת, ומה עבר עליו עד כה. מכוונות זו היא הבסיס להעמדתה של פרספקטיבה. כאן נמצאים, זה מה שהיה, ועובדות אלו מייצרות נקודת מבט לסיפור העומד בפתח. ממד נוסף, מרכזי בספר הוא - ההכנה לעתיד. על בסיס תפישת ההווה, מכין משה תורה ועַם לקראת כניסתם לארץ. בהכנה הוא מצייר את העתיד, את הייעוד, ואלו נגזרים מכל מה שהיה עד כה.

 [16]כבר בשיח הגלוי, ספר דברים משופע בתיאורן של מערכות חיים שהאדם נוטל עליהן אחריות. לדוגמא פרשת שופטים פותחת בחובת העמדה של מערכת משפט (ט"ז, י"ח-כ'), ובהעמדת מנהיגות בפרשת המלך (י"ז, י"ד-כ'). שתי הפרשיות כתובות בלשון יחיד והן פונות אל העם כישות וכריבון, עליו מוטלת האחריות להעמיד מערכת משפט ולהעמיד ממלכה. אחריות תוטל גם בהמשך על כך שלא יישפך דם נקי בקרב ארצכם (י"ט, א'-י"ג); אחריות על המתחולל במרחב הסמוך לעיר בעגלה ערופה (כ"א, א'-ט') ועוד.

בשיח הסמוי נוכחת ה'אחריות' בפרשיות רבות נוספות. נמחיש זאת בדוגמא: פרשת 'והיה אם שמוע', פותחת בתיאור שני מצבים אפשריים. 'אם שמוע תשמעו אל מצוותי... לאהבה את ה' אלוהיכם... יהיה מטר, הארץ תיתן יבולה, ויהיה טוב'. 'אם לא תשמעו - השמים יעצרו, הארץ לא תיתן יבולה, ולבסוף תאבדו מעל הארץ הטובה'. במבט ראשון העיקרון המוצע הוא - שכר ועונש. בהתאם לכך - אין בה הוראה לאהוב את ה' ולקיים את מצוותיו. יש בה אמירה - מה יקרה אם תשמע, תקיים מצוות ותאהב, ומה אם לא. הקושי בהסבר זה: סתירה הקיימת בין דיבור על עבודת ה' כמושתת על שכר ועונש, לבין דיבור על אהבת ה', שהרי בסיסה המתבקש הוא פנימי, חירותי, לא מאוים בעונשים ובהפסדים.

הבנה אחרת, נאמנה לפרספקטיבה של ספר דברים, עשויה לראות כאן את ליבו של המושג 'אחריות'. פרשייה זו כתובה בלשון רבים, והיא מציבה משוואה: המצוות בהן ציוויתי אתכם כמו גם אהבת ה' - הן תשתית הקיום שלכם בארץ. אם תקיימו אותן - יהיה טוב בארץ. אם לא תקיימו - יעצרו השמים, האדמה לא תתן את יבולה, ולבסוף - ואבדתם מהרה מעל פני האדמה. כעת, לאחר שאתם מבינים את השיטה - 'איך זה עובד', הבחירה נתונה בידכם - האם לקחת אחריות ולקיים חיי עם גבוהים ומתוקנים, וממילא להתקיים, ומנגד - לא לקחת אחריות, התוצאה תהיה - אובדן הקיום שלכם בארץ. לא איום הוא זה, אלא הבנה עמוקה של חוקי המציאות, והפקדתם בידי העם עם כניסתם אל הארץ.

[17]ביטוי הנוכח שוב ושוב בספר דברים: 'המקום אשר יבחר ה'' פירושו - בחירה א-להית לבוא ולשכון במקום שהכינו לו בני אדם. פרשנות זו היא מובהקת בתיאור הבא: "וַיֵּרָא ה' אֶל שְׁלֹמֹה בַּלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ וּבָחַרְתִּי בַּמָּקוֹם הַזֶּה לִי לְבֵית זָבַח... וְעַתָּה בָּחַרְתִּי וְהִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים (דברי הימים ב ז', י"ב; ט"ז). הבחירה הא-להית במקומה של השכינה, אינה מתייחסת לתקופת דוד, גם לא לשלבים שקדמו לבניית הבית על ידי שלמה. הבחירה מתקיימת לאחר שכבר נבנה הבית, במעמד חנוכת המקדש, ובמהלכה בוחר א-להים לבוא ולשכון במקום שהוכן לו על ידי בני האדם.

[18] יוצאת דופן היא הימנעותו של אהרון לאכול משעיר החטאת, בניגוד להלכה הבסיסית, אלא שמניעיה אינם מחשבת ההתחדשות או ההשתנות (יעיד על כך קצפו של משה), כי אם תחושה של דחייה בעקבות האסון שפקד אותו במות שני בניו - נדב ואביהו (שם י', י"ט).

[19] ראההערה 16

[20]בפרק 'נושאים ותובנות'. כאמור שם - שייכות לא-להים פירושה שייכות למשפחה ולשבט שא-להים ייעד להם את הנחלה.

[21] אמנם, השורש 'נתן' ביחס לארץ נזכר ארבע פעמים במהלך ספר ויקרא, אלא שבניגוד לאזכורו בלשון עבר בספר דברים, כביטוי לעובדה שהיא כבר נתונה בידי העם, בספר ויקרא תיאור שכזה אינו מופיע. כן תימצא נתינה בלשון עתיד: "וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" ויקרא כ, כד) - כמי שעדיין לא ניתנה. בנוסף - תימצא נתינה בלשון הווה שלוש פעמים (י"ד, ל"ד; כ"ג, י'; כ"ה, ב'), ופירוש הדבר שהיא ניתנת לעם, יחד עם זאת, תיאורה בלשון הווה מייחס אותה אל מקום התפר, כמי שנתונה בידיהם של אנשים, ויחד עם זאת אינה מנותקת מרשותו של הבורא. בספר דברים: נזכרות אמנם נתינות בלשון עתיד או בלשון הווה, יחד עם זאת לצדן קיימים ניסוחים בהם התיאור הוא לנתינה שכבר הייתה, ופירוש הדבר שכעת הארץ עברה לרשותו של העם.

[22]כינוי זה מופיע קרוב לעשרים פעם, הן ביחס לאדם הפרטי, כגון: "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ" (כ"ה, י"ג), והן ביחס לכלל, "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה (י"ד, ל"ד).

[23]משמעות אפשרית: כדימוי לנחל. בדומה לנתיב נחל הנגזר מתנועת המים, הזורמים, המפלסים דרך ומייצרים מתווה, כך נחלת העם מהווה סוג של השתקפות לדרכו, לנתיב חייו של העם הנוחל בה.

[24]בסיום פרשת האזינו מביאה התורה את דברי ה' אל משה, לאחר שגזר עליו שלא ייכנס אל הארץ: ""וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". (דברים ל"ב, מ"ח-נ"ב). פסוקים אלו מיוחדים בשתיים: בניגוד לרובו של הספר, זהו דיבור ישיר של א-להים. בנוסף - נושא הפרשה מצדיק את הכינוי "אחוזה" - שהרי בה נגזר עליו שלא להיכנס אליה.

[25]דוגמא להשלכה אפשרית: שלמה מתואר כמי שנותן לחירם מלך צור עשרים עיר בארץ הגליל: "... אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל" (מלכים א ט', י"א). נתינה שכזו בלתי אפשרית במונחים של ספר ויקרא. כן ניתן לדון בה במונחים של ספר דברים. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)