בבא קמא | דף ד | נזקי שומרים

ארבעה מאבות הנזיקין שמנה רבי אושעיא (ד ע"ב) הם השומרים: שומר חינם, שואל, נושא שכר ושוכר. האחרונים (שיעורי רבי שמואל רוזובסקי, מנחת שלמה ועוד) הקשו: מדוע נחשבים השומרים למזיקים? הלוא חיובם אינו נובע מכך שהזיקו כי אם מהאחריות שקיבלו על החפץ!

התשובה לשאלה זו מצויה בגוף הסוגיה: הגמרא אומרת כי נזקי שומרים הם "הזיקא דממילא", כלומר נזק שאינו נגרם במעשה אלא במחדל. לכאורה אפשר היה להסתפק בכך ולטעון כי היזקם של השומרים הוא במחדל של אי־שמירה. ואולם העובדה שרבי אושעיא מונה אף את השואל מחייבת אותנו לנקוט בדרך אחרת. שואל חייב גם באונס, ואפילו מתה הבהמה כדרכה – ללא קשר למידת שמירתו עליה. מדוע אם כן הוא נחשב מזיק? דומה אפוא שה"הזיקא דממילא" האמור בשומרים אינו היזק של אי־שמירה כי אם היזק של אי־החזרה: מאחר ששומר החינם, השוכר או השואל לקחו חפץ מהבעלים ולא השיבוהו – הריהם מזיקים!

להבנה זו נפקא מינה חשובה לדין "מתוך שאינו יכול לישבע – משלם". כידוע, כאשר אדם מתחייב על ידי עד אחד בשבועה כדי להיפטר מתשלום, אך מסיבה כלשהי אין הוא יכול להישבע, עליו לשלם. הסברה הפשוטה היא שלמעשה עד אחד מחייב ממון, אלא שבמצב כזה נתנה התורה אפשרות להיפטר בשבועה, ואם הנתבע אינו יכול להישבע – הגם שמסיבות אובייקטיביות, שאין הוא אשם בהן – עליו לשלם. האם סברה זו שייכת גם בדיני שומרים?

שאלה זו תלויה בהבנה שהעלינו. אם חיובם של השומרים נובע ממחדל בשמירה, הרי שעל פי הכלל הנקוט בידינו, שהמוציא מחברו עליו הראיה, צריך בעל החפץ להוכיח כי השומר התרשל בשמירתו. כיוון שבעל הבית אינו יודע מה קרה בחפץ, נמצא שמעיקר הדין השומר פטור, והשבועה לא באה אלא "להפיס דעתו של בעל הבית". אם כן, כאשר השומר אינו יכול להישבע מסיבות שאינן תלויות בו – אין סיבה לחייבו.

ברם אם נניח כפי שהצענו זה עתה, שההיזק הוא באי־ההשבה, השומר חייב, שהרי הוא לא השיב את החפץ. ואף שלא באשמתו מנוע הוא מלהישבע את השבועה שנועדה לפוטרו, מכל מקום כיוון שלא נשבע – הריהו חייב לשלם.