בבא קמא | דף ה | היזק שאינו ניכר

הגמרא בדף ה ע"א שואלת מדוע מנה רבי חייא (בניגוד לרבי אושעיא) את המטמא, המדמע והמנסך כאבות נזיקין נפרדים, ולא כללם באב הנזיקין הקרוי "נזק". תחילה חשבה הגמרא כי רבי חייא סבר שהיזק שאינו ניכר לעין, אלא נובע רק מן השינוי ההלכתי בדינו של החפץ, אינו נחשב היזק, על כן מדאורייתא פטורים שלושת המזיקים הללו, וכיוון שחיובם אינו אלא מדרבנן שנאם רבי חייא בנפרד. ואולם הגמרא דוחה הסבר זה ומבארת כי גם אם רבי חייא סבור שהיזק שאינו ניכר נחשב נזק ממש, יש מקום לשנותו בנפרד, כיוון שמדובר בשני סוגי נזיקין – היזק הניכר והיזק שאינו ניכר.

ייתכן שהתלבטות זו, אם היזק שאינו ניכר – גם אם סוברים שהוא נחשב נזק – דומה להיזק הניכר אם לאו, תלויה בהבנת החיוב על היזק שאינו ניכר. כיצד?

הגמרא בגיטין (נג ע"ב) לומדת שהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק מכך שגזלן שגזל תרומה והיא נטמאה יכול להשיבה כמות שהיא. מהוכחה זו מדייקים הראשונים (תוספות שם ד"ה גזלן) שהדעה שהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק אינה סוברת שמדובר בפטור גרידא, אלא שלא התרחש כל שינוי בחפץ. החולקים יכולים, אם כן, לסבור אחת משתיים: ייתכן שלדעתם יש לראות את שינוי דינו של החפץ כשינוי במציאות, אך אפשר גם שהם מודים כי אכן לא התרחש נזק בעין, ומכל מקום הם מחייבים את המזיק מצד ההפסד שנגרם לניזק.

לפי האפשרות הראשונה, שמאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק רואה את שינוי הדין כנזק בעין, סביר יותר למנות היזק כזה יחד עם היזק הניכר, ולא להקדיש לו אב נזיקין נפרד. [על פי אפשרות זו מסתבר שהמחלוקת סובבת סביב השאלה אם איסורים רובצים על החפצא או על הגברא, ואכמ"ל.]

לפי הגישה השנייה, לעומת זאת, לפנינו שני מחייבים שונים לגמרי: מזיק רגיל מתחייב מצד המעשה שגרם נזק לחפץ, וחיובו מתמקד בתיקון המעשה, דהיינו בתיקון הנזק, ואילו חיובו של המזיק בהיזק שאינו ניכר מתבסס דווקא על הפסדו של הניזק, וממילא אין הוא ממוקד בתיקון הנזק כי אם בפיצוי הניזק. אם הסוברים שהיזק שאינו ניכר שמיה היזק מודים ששינוי הדין אינו נזק, ואף על פי כן טוענים שנוצר חיוב בגלל הפסדו של הניזק, ודאי שיש למנות חיוב זה כאב נזיקין נפרד.

[יר1]לבדוק