בבא קמא | דף יט | שן כדרכה ושלא כדרכה

המשנה בדף יט ע"ב מלמדת שחייבים על נזקי שן דווקא כשהבהמה הזיקה כדרכה, ולכן בהמה שאכלה פירות משלמת נזק שלם, ואילו בהמה שאכלה בגדים או כלים אינה משלמת אלא חצי נזק, כדין קרן.

הראשונים נחלקו בדין בהמה שהחלה להזיק שלא כדרכה, ולאחר מכן אכלה כדרכה. לדוגמה: כלב שהרג כבש, שלא כדרכם של כלבים, ולאחר מכן אכל את בשרו, כדרכם של כלבים. האם בעליו של הכלב חייבים לשלם נזק שלם? הרא"ש (ב, ג) אומר כי לשיטת רש"י גם האכילה נחשבת נזק שלא כדרכו, ואין חייבים עליה אלא חצי נזק, אך הרא"ש עצמו סבור שרק על ההריגה חייבים חצי נזק, אבל על האכילה – נזק שלם.

יש מן האחרונים (ראה דבר יעקב יט ע"ב, אות י"ג) שתלו מחלוקת זו בחקירה שכבר ראינו בעבר (בעיונו של הרב שמואל שמעוני לדף ט'): מדוע חייב אדם לשלם על נזקי ממונו? אם החיוב נובע מפשיעתו בשמירה – הרי כאן אין פשיעה, שהרי הוא לא ידע כי כלבו עלול להרוג את הכבש, וממילא גם לא חשש לאכילה שבאה בעקבותיה, אך אם החיוב נובע מעצם העובדה שממונו הזיק – יש להתייחס לכל נזק בנפרד, והיזק האכילה הוא היזק כדרכו, שחייבים עליו נזק שלם.

ברם הבנה זו קשה במקצת, שהרי על פי הצד הראשון, התולה את חיובי נזיקין בפשיעה בשמירה ולכן גורס כי בנידון דידן יהיה בעל הכלב פטור, משום שלא היה צריך לצפות שהכלב יהרוג את הכבש, היה לנו לפטור את בעל הכלב לחלוטין, אך רש"י מחייב את בעל הכלב בחצי נזק על האכילה. כדי ליישב זאת יש לומר שיש שתי רמות אחריות – שמירה מעולה ושמירה בסיסית – ועל מחדל בשמירה בסיסית חייבים נזק שלם, בעוד על מחדל בשמירה מעולה חייבים חצי נזק, ושמירת הכלב מהריגת הכבש חשובה שמירה מעולה, שכן באופן בסיסי אין חשש להריגה כזו.

דרך אחרת לביאור המחלוקת נעוצה בשאלה אם יש לראות את ההריגה והאכילה כמעשה אחד או כשני מעשים. הרב שמואל שמעוני (בעיונו לדף ט"ז) העלה את האפשרות שמאחר שאכילה אינה חשובה מעשה נזק אלא מעשה נורמלי אין החיוב עליה מצד המעשה כי אם מצד התוצאה. אם כנה סברה זו, דומה שקשה יהיה לחבר בין ההריגה, שחייבים עליה בגין היותה מעשה נזק, ובין האכילה, שחייבים עליה בגין תוצאתה, היינו הנזק שגרמה. ברם אם נבין שגם היזק שן הוא מעשה היזק, אפשר לראות את הטריפה ואת האכילה כמעשה אחד של נזק שלא כדרכו (להרחבה עיין ים של שלמה ב, ט וחזון איש בבא קמא יד, ז).

ודוק: על פי התירוץ של הדבר יעקב, אכילה המחייבת משום שן צריכה להיות כדרכה כדי שתיכלל ברמת השמירה הנדרשת מבעל הבהמה. לעומת זאת, לפי הביאור שהציע הרב שמואל שמעוני נראה כי התנאי שהאכילה תהא כדרכה אינו קשור לדיני השמירה אלא נועד להגדיר את המעשה כמעשה אכילה ולא כמעשה נזק.