בבא קמא | דף כג | עוד בעניין אִשו משום חִציו

היום נמשיך בנושא שדן בו אתמול ידידי הרב אודי שוורץ: משמעות שיטת רבי יוחנן ש"אִשו משום חִציו". לאחר שהכריעה כי אף לדעת רבי יוחנן יש חיוב משום ממונו באש, מסיימת הסוגיה:

"וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו, מאי בינייהו? איכא בינייהו לחייבו בארבעה דברים".

כלומר מכיוון שרבי יוחנן מסווג אש כחיוב של אדם המזיק, אפשר לחייב בה גם על תשלומי חובל. התוספות על אתר (ד"ה מאי בינייהו) העירו שבכך לא מיצתה הגמרא את הנפקא מינות בין השיטות:

"הוה מצי למימר איכא בינייהו כל הני דלעיל... ולרבי יוחנן אפילו לא הצית בגופו של עבד קם ליה בדרבה מיניה...".

כוונתם לדברי הגמרא בעמוד הקודם, שמהם הסיקו התוספות שאש יכולה להגדיר את המבעיר לא רק כחובל אלא אף כרוצח, ומתוך כך לפטור אותו מחיוב תשלום מדין 'קים ליה בדרבה מיניה'. בכך צועדים התוספות בנתיב שפיתחו במסכת סנהדרין (עז ע"א ד"ה סוף): התוספות שם קבעו כי לדעת רבי יוחנן אפשר לחייב מיתה את ההורג באמצעות אש וכי סכין שהונחה על הגג ונפלה ברוח מצויה – דבר המוגדר כתולדה של אש – יכולה להכשיר בהמה לאכילה אם שחטה אותה במהלך מעופהּ. כללו של דבר, אש נחשבת מעשה האדם לכל דבר ועניין: נזיקין, חבלה, רצח ושחיטה.

כמובן, במסגרת סוגייתנו יש בכך דוחק מסוים: מדוע הסתפקה הגמרא בנפקותא של תשלומי חובל, ולא ציינה חיוב מיתה של רוצח? ואכן, תפיסתם של התוספות אינה מוסכמת. הר"ן בחידושיו בסנהדרין (עז ע"ב) כותב:

"שאין לדמות נזקי ממון לרוצח לענין חיוב מיתה, משום דרוצח אקיל רחמנא גביה, דלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון, וכיון שכן בעינן שיעשה פועל ממש... ולענין אשו נמי אף על גב דמשום חציו הוא וכדקיימא לן הכי וחייב בארבעה דברים, מכל מקום לא מיחייב מיתה אלא אם כן נפל לתוך האור וכבשו שם או שדחפו לאור ואין יכול לעלות משם, דעביד מעשה ממש... ולפיכך אין להקשות ענין אש, דחיובו אינו אלא בממונות ובד' דברים, לענין חיוב מיתה, אלא אם כן עשה מעשה ממש".

הר"ן מציין את חומרתו של אדם המזיק, שעשו בו אונס כרצון, אך נראה שלא זהו מוקד דבריו, שהרי על ד' דברים אין מתחייבים באונס. עיקר טיעונו הוא שבגדרי רוצח יש קוּלות מיוחדות, ועל כן רק פעולה של האדם ממש נחשבת מעשה רצח המחייב מיתה. הר"ן אינו מתייחס לנושא השחיטה, אך אחרונים שהלכו בכיוון זה (ראה חידושי הגר"ח על הלכות שכנים יא, א; וחידושי בנו הגרי"ז על הלכות רוצח ג, יב) פיתחו את דבריו לכדי תפיסה רחבה יותר, שלפיה רבי יוחנן לא חידש דין בהגדרת אש – שהיא נחשבת מעשה של האדם – כי אם דין בחיובי נזיקין: פעולת האש במסלול התפשטותה המתוכנן יש בה כדי לחייב מדין אדם המזיק, ונפקא מינה לחיובי חובל. ברם אין זו פעולה של האדם היכולה להיחשב רצח בדיני עונשין, וודאי שאין כאן כוח גברא, שהוא תנאי לכשרותה של שחיטה.

אשר לדברי הגמרא בדף כב ע"ב, שעליהם התבססו התוספות – הגרי"ז עמד על כך שעל פי גרסתנו בגמרא מופיע המונח "דקם ליה בדרבה מיניה" רק בהקשר של "הצית בגופו של עבד", ואת הפטור לשיטת רבי יוחנן הסביר על סמך יסוד אחר, עיין בדבריו. עוד יצוין שלרשב"א (כב ע"ב ד"ה עבד) יש הסבר שונה למהלך הסוגיה, שעל פיו דין קים ליה בדרבה מיניה מבוסס על דין רודף החל על המצית, ודבריו טעונים עיון נרחב – בהזדמנות אחרת.