בבא קמא | דף כד | העדאה

במשנה בדף כג ע"ב נחלקו התנאים אם שלוש הנגיחות ההופכות שור למועד צריכות להיות בשלושה ימים נפרדים, כדעת רבי יהודה, או שמא הן יכולות להיעשות כולן באותו יום, כפי שסבור רבי מאיר. מדוע דורש רבי יהודה שלושה ימים נפרדים, ומה יסוד המחלוקת?

הגמרא בסוגייתנו מעלה שתי אפשרויות בהבנת שיטת רבי יהודה, מבלי להכריע ביניהן. לפי אפשרות אחת, הימים נועדו "לייעודי גברא", כלומר הליך ההעדאה נועד להתרות בבעלים שהבהמה שברשותו מסוכנת וטעונה שמירה ושעליו להתחיל לדאוג לכך, ולשם כך דרוש הליך ממושך, ולא די במנה גדושה של התראות הניתנות בזמן קצר. לפי גישה זו, אומרת הגמרא, גם אם יעידו שלוש כיתות עדים על שלוש נגיחות שאירעו בשלושה ימים נפרדים, אין עדותן יכולה להפוך את השור למועד אם העידו כולן ביום אחד, משום שהבעלים לא קיבל את ההתראה באופן הראוי.

העמדה השנייה גורסת שתפקיד הימים הוא "לייעודי תורא", לאמור: מוקד הליך ההעדאה אינו בהתראת הבעלים כי אם בהגדרת דינו של השור. וכאן עלינו להבין: כיצד מתמודדת דעה זו עם הנימוק שהביאה הגמרא לשיטת רבי מאיר – "ריחק נגיחותיו חייב, קירב נגיחותיו לא כל שכן"?

ייתכן שגישה זו מבינה כי מחלוקתם של רבי מאיר ורבי יהודה סובבת על הדרך שבה הופך השור למועד. לדעת רבי יהודה כל נגיחה מעמיקה את תכונת הנגחנות באופיו של השור, ולאחר שלוש נגיחות הוא מוגדר כשור נגחן, ולכן יש מקום לדרוש שהדבר ייעשה בשלושה ימים נפרדים, שכן רק הליך ממושך מצליח להטמיע באופי תכונה מסוימת. רבי מאיר, לעומתו, סבור ששלוש הנגיחות אינן משנות את אופיו של השור אלא מגלות שהוא נגחן, וממילא יש ללמוד קל וחומר: אם שלוש נגיחות שאירעו בשלושה ימים נפרדים חושפות את תכונת הנגחנות של השור, כל שכן אם הן נעשו בזמנים סמוכים יותר.

ואולם דומה שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים בתחום הנראה רחוק ביותר: דיני ספקות בהזכרת גבורות גשמים. כידוע, עד שלושים יום לאחר שמיני עצרת אדם המסופק אם הזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם" צריך לחזור ולהתפלל, שכן הוא רגיל עדיין מימות הקיץ שלא להזכיר, ומן הסתם לא הזכיר, אך לאחר שלושים יום אינו צריך לחזור, שכן בפרק זמן זה כבר התרגל להוסיף מילים אלו. הטור (אורח חיים סימן קי"ד) מביא את הפתרון שנקט המהר"ם מרוטנבורג לבעיית שלושים הימים הראשונים:

"...והר"ם מרוטנבורק היה רגיל לומר בשמיני עצרת ברכת אתה גבור תשעים פעמים עד משיב הרוח ומוריד הגשם, כנגד ל' יום שאומר אותו ג' פעמים בכל יום, ועכשיו אם היה מסופק אינו צריך לחזור. וראייתו מפרק כיצד הרגל, דאמר גבי שור המועד ריחק נגיחותיו חייב, קירב נגיחותיו לא כל שכן, הכא נמי כיון דאחר ל' יום אם הוא מסופק אין צריך לחזור, כל שכן צ' פעמים ביום אחד".

לאחר מכן מביא הטור את דעת רבנו פרץ, שחלק על המהר"ם מרוטנבורג:

"וה"ר פרץ ז"ל כתב: לא חזינא לרבנן קשישי דצרפת דעבדי הכי, שאין הנדון דומה לראיה, דהתם טעמא משום שהוחזק ליגח, ואם הוחזק ג' רחוקות כל שכן בג' קרובות, אבל גשם שנתקן בתפלה והדבר תלוי בהרגל לשונו לא אמרינן הכי".

חילוקו של רבנו פרץ תואם את דברינו. לפי שיטת רבי מאיר, הליך ההעדאה של השור נועד לחשוף את אופיו, ועל כן אפשר להתחשב גם באירועים רצופים. בחזרה על הזכרת גבורות גשמים, לעומת זאת, איננו חושפים דבר קיים אלא מרגילים את לשוננו לומר את ההזכרה הנדרשת, וכדי שהשינוי יוטמע צריך הדבר להיעשות באופן מדורג ולאורך זמן. אם נתעקש להקיש לדיני שור המועד, דווקא ההעדאה לשיטת רבי יהודה תהיה מודל טוב יותר.

ואולם המהר"ם מרוטנבורג מקיש בכל זאת משיטתו של רבי מאיר לדיני הזכרת גשמים. המהר"ם הבין, אם כן, שגם לדעת רבי מאיר נעוצה ההעדאה בשינוי אופיו של השור, ובכל זאת הוא סבור שאם שלושה אירועים רחוקים יוצרים שינוי זה, קל וחומר ששלושה אירועים סמוכים ייצרו אותו. ממילא אפשר ליישם תפיסה זו גם בעניין הזכרת גבורות גשמים.