בבא קמא | דף כו | תשלומי נזק ותשלומי ד' דברים

הגמרא בסוגייתנו מדייקת מן המשנה שאדם המזיק את חברו בשוגג אינו חייב אלא בתשלומי נזקו ולא בארבעת חיובי החובל הנוספים (צער, שבת, ריפוי ובושת). ביסוד חילוק זה ייתכנו שתי אפשרויות:

א. זדון חמור משגגה, ועל כן הוא מחייב תשלומים נוספים.

ב. חיובם של התשלומים הנוספים אינו נובע מן ההיזק כשלעצמו כי אם מכך שהפגיעה הייתה במסגרת של ריב.

נבהיר מעט יותר את האפשרות השנייה. אפשר לראות את נזקי גופו של אדם כמעין נזקי ממונו: סוף סוף אין הבדל בין נזק שעשה האדם באמצעות ידו לנזק שעשה על ידי שורו אלא לעניין מידת האחריות שאפשר לדרוש ממנו. ואולם אפשר גם להבין כי נזקים שמסב אדם לחברו בגופו ממש כוללים, מעבר לפגיעת הגוף בגוף, גם פגיעה של אדם באדם. זהו, אם כן, מחייב נוסף, השונה משאר הנזקים, והוא קיים דווקא בפגיעה שנעשתה בכוונה ובהקשר של מריבה.

אפשר ששתי הבנות אלו משתקפות במחלוקת הראשונים על אודות המקור לפטור שוגג מתשלומי ד' דברים. הרשב"א כותב כי רבנו חננאל דרש זאת מן הפסוק "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף" (שמות כא, יח): מה אגרוף בכוונה, אף אבן בכוונה. הרשב"א עצמו סבור כי אין צורך בהיקש זה והמילה "יְרִיבֻן" כשלעצמה מלמדת שמדובר בנזק מכוון. דומה שרבנו חננאל הבין כאפשרות הראשונה שהעלינו: כדי להתחייב בד' דברים צריך ההיזק להיעשות בזדון גמור, כשם שאין אדם יכול להכות באגרוף ולטעון שלא התכוון לכך. הרשב"א, לעומתו, אינו מתייחס לכוונה אלא להקשר: אין כאן מעשה נזק סתם כי אם ריב בין אנשים, וסיטואציה זו היא המחייבת.

ייתכן שיש מקום לחלק בין ארבעת התשלומים. בדף כז ע"א אנו מוצאים כי הנופל מן הגג ברוח מצויה חייב בנזק, צער, שבת וריפוי, אך לא בבושת. הווה אומר: כדי להתחייב בבושת דרושה רמת כוונה גבוהה יותר – לא רק רשלנות כי אם כוונת פגיעה ממש. אפשר היה לומר כי ללא כוונה שכזו כלל אין ביוש, אך דומה שהסבר זה אינו נכון משתי בחינות: מבחינה מציאותית נראה פשוט שיש ביוש גם בלא כוונה, ומצד הדין הכוונה הנדרשת אינה כוונת ביוש כי אם כוונת היזק (רש"י ד"ה חייב אף על הבשת). נראה אפוא לומר שתשלומי בושת אכן מתחייבים מצד הריב, ולא מצד עצם הנזק, ועל כן דרושה כוונת היזק; בעוד תשלומי צער, שבת וריפוי נובעים מהרשלנות שהביאה למעשה ההיזק – אף שלא במסגרת ריב – ועל כן חל חיובם גם בלא כוונת היזק ממש.

[ועיין בערוך לנר יבמות נד ע"א ד"ה ברש"י. אפשר לדייק מדבריו שבתשלומי צער, שבת וריפוי גופם יש שני דינים: במקרה של נזק מכוון חיובם הוא מצד הריב, ובמקרה של רשלנות – מצד ההיזק.]