דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף כ | תשלומי נהנה

המשנה בדף יט ע"ב קובעת כי אף אדם שנפטר מלשלם כמזיק אינו נפטר מתשלום על הנאתו. לפיכך בעליה של בהמה שאכלה פירות ברשות הרבים חייב לשלם על הנאתה.

האמוראים בסוגייתנו נחלקו כיצד לחשב את חיוב ההנאה. לדעת רבה צריך הבעלים לשלם את הסכום שחסך בהאכלת בהמתו, כלומר את דמי העמיר שהיא אוכלת בדרך כלל, אף שהנזק שנגרם היה גדול יותר. רבא, לעומת זאת, פסק כי עליו לשלם דמי שעורים בזול, וביארו המאירי (על המשנה) והאור שמח (הלכות זכייה ו, כג) שזהו הסכום הגבוה ביותר שהיה הבעלים מוכן להוציא על האכלת בהמתו בשעורים, שהם כמובן משובחים יותר מסתם עמיר.

נראה כי מחלוקתם של רבה ורבא נעוצה בהבנת היסוד המחייב בדמי הנאה. בהבנת חיוב זה יש קושי בסיסי, שכן ההנאה אינה חפץ שאפשר לטעון שהוא נלקח מן הבעלים. רבה, כפי הנראה, אכן מקבל את ההנחה שאי אפשר לחייב על ההנאה, ועל כן פוסק שהחיוב אכן אינו על ההנאה כי אם על הרווח שעושה האדם על חשבון חברו. בדוגמה שלנו: לולא אכלה הפרה את שעוריו של המהנה, היה הנהנה צריך לקנות עמיר; את העמיר הזה חסך הנהנה בשעוריו של המהנה, ומאחר שיש פה רווח שאינו הגון – עשיית עושר ולא במשפט – עליו להשיב למהנה את דמי העמיר שחסך על חשבונו.

רבא, לעומת זאת, טוען שאפשר לחייב על ההנאה, שכן יש לה שווי ממוני קבוע. שווייה של ההנאה, לדעתו, הוא הסכום שהנהנה היה מוכן לשלם עבור הנאה מעין זו, גם אם בפועל לא היה המהנה מסכים לתיתהּ לו עבור סכום זה. מכל מקום, רבא מבין כי התשלום הוא על ההנאה עצמה.

למחלוקת זו תיתכן נפקא מינה הנוגעת לשאלה שהגמרא דנה בה בהמשך – זה נהנה וזה לא חסר: אם התשלום הוא על עשיית עושר על חשבון אדם אחר, אין מקום לחייב את הנהנה כאשר המהנה לא חסר, אך אם החיוב הוא על גוף ההנאה – עליו לשלם על הנאה זו, בין אם נחסר מהנהו ובין אם לאו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)