בבא קמא | דף לג | יושם השור או הוחלט השור

הגמרא בסוגייתנו מביאה את מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם הניזק מקבל בעלות בשור המזיק, או שמא אין המזיק מתחייב לניזק אלא ממון, אלא שהשור משועבד לחוב זה. דעת רבי ישמעאל – שאין השור נחלט לניזק, אלא רק משתעבד לחובו של בעליו – נראית מובנת: המזיק הוא שמתחייב בנזק, ושעבוד השור נועד רק להבטיח שהמזיק לא יקדים להבריח את נכסיו ולבזבזם. אבל דעתו של רבי עקיבא נראית קשה מאוד: מדוע יוחלט השור המזיק לניזק?

דומה שהמחלוקת תלויה בהבנת הדין שאין שור תם משתלם אלא מגופו. רבי ישמעאל מבין שזוהי קולא למזיק: כשם שאין הוא חייב אלא במחצית הנזק, כך אין חיובו מגיע אלא עד גובה שוויו של השור שהזיק. רבי עקיבא, לעומתו, מבין כי התשלום מגופו אינו מגבלה על הסכום כי אם חידוש שחידשה תורה, שמי שמשלם למעשה הוא השור המזיק. מדוע?

האחרונים רגילים להסביר (ראו בעיונו של הרב שמואל שמעוני לדף ט') שיש שתי דרכים להבין את חיוב האדם בנזקי ממונו: האחת, שהוא חייב מפני שפשע בשמירתו; והשנייה, שהחיוב נובע מעצם העובדה שממונו הזיק – כשם שאם הזיק הוא עצמו עליו לשלם, כך חייב הוא לשלם אם ממונו הזיק. נראה שבמקרה של שור תם הבין רבי עקיבא את החיוב באופן שלישי. מאחר שהשור תם, שני ערוצי החיוב הנ"ל אינם קיימים: הבעלים אינו אמור להעלות על דעתו שהשור יזיק, ועל כן אין הוא מוגדר כמי שפשע בשמירה, או שהוא מוגדר כאנוס. ואכן רבי עקיבא מבין כי הבעלים אינם חייבים – מי שחייב הוא השור עצמו, והבעלים מפסידים רק מחמת היותם בעליו!

מסתבר שזו הסיבה לכך שאף במקרים שבהם מחייב רבי עקיבא נזק שלם בשור תם – כגון תם שהזיק אדם – עדיין שומר הוא על הכלל שאין השור משלם אלא מגופו (כמפורש בסיפא של המשנה הראשונה לג ע"א ובגמרא עליה): התשלום מגופו של השור אינו קולא הקשורה לתשלום חצי הנזק כי אם דין עקרוני, שמי שחייבה התורה הוא השור עצמו.

כך אפשר גם להסביר מדוע נזקקים חכמים לשני לימודים שונים כדי לפטור את בעליו של שור שהזיק אדם מתשלום צער ומתשלומי משבת וריפוי, בעוד רבי עקיבא לומד כל זאת מפסוק אחד (לג ע"א, בגמרא על המשנה הראשונה). חכמים מבינים כי מי שמתחייב הוא בעל השור, כלומר בסופו של דבר יש כאן אדם המוגדר כמזיק, וממילא הייתה הווה-אמינא לחייבו בתשלומי אדם המזיק, ודרוש לימוד נפרד כדי לפוטרו מכל תשלום ותשלום (ריפוי ושבת שניהם נזקים הנגרמים מן הפגיעה, ולא חלק מן הפציעה עצמה כמו צער, ועל כן הם נלמדים ביחד). רבי עקיבא, לעומתם, סבור שלפנינו מזיק שונה לגמרי, וממילא די בכתוב אחד שילמדנו כי תשלומי ד' דברים שייכים דווקא באדם המזיק ולא בשור.