ב`ק לה - שיטת סומכוס בספק ממון

  • הרב אביהוד שורץ

בבא קמא דף לה - שיטת סומכוס בספק ממון / אודי שוורץ

המשנה בדף לה מציגה תרחישים שונים של נזק שאין ברור לגמרי כיצד התרחש; הניזק מאשים אדם כלשהו באחריות לנזק, ואילו הלז טוען שאינו אחראי לנזק, או שחלקו בנזק קטן יותר מן החלק שמייחס לו הניזק. ביחס לכל אותם ספקות נוקטת המשנה בדין הפשוט "המוציא מחבירו - עליו הראיה", כלומר: אם הניזק מעוניין להוציא ממון מאדם מסוים, עליו להביא ראיה ברורה כי אותו אדם אכן אחראי לנזק שהתרחש, ואם לא יביא ראיה - לא יתחייב הנאשם.

הגמרא על אתר מביאה את קביעתו של רבי חייא בר אבא, כי משנתנו חולקת על עמדתו של סומכוס, לפיה ממון המוטל בספק, חולקין בו שני בעלי הדין, וקביעה זו מוליכה את הגמרא לדיון בהגדרה המדויקת של המקרה שבמשנתנו ובעניין ברי ושמא.

בעיון זה נבקש להתמקד בהערה שמעירים התוספות בסוגייתנו (ד"ה זאת אומרת) על דעת סומכוס. התוספות מסבירים, שסומכוס פוסק כי יש לחלוק את הממון רק במקרה בו יש ספק אובייקטיבי בדבר פרטי המאורע. זהו, כאמור, המצב בסוגייתנו: שורו של אדם הוזק, ואין ברור מה גרם לנזק. דוגמה נוספת מביאים התוספות מן הסוגיה הידועה בבבא מציעא דף ק ע"א: אדם מכר פרה לחברו והפרה ילדה, ואין ברור אם ברשות המוכר ילדה אם ברשות הלוקח; גם במקרה זה, מסבירים התוספות, קיים ספק אובייקטיבי בפרטי המאורע, ולכן קבע סומכוס שמחלקים את הממון בין שני בעלי הדין.

מהו המקרה שבו גם סומכוס לא יאמר "יחלוקו"? התוספות מציינים כדוגמה את הסוגיה הפותחת את מסכת בבא מציעא: שניים אוחזים בטלית, ושניהם טוענים לבעלות עליה. במקרה זה הספק אינו אובייקטיבי, אלא הוא "בא על פי דבריהם", כלשון התוספות; ואם גם כאן יפסוק סומכוס שיש לחלק את הטלית - נמצא שהוא פותח פִּרצה לבעלי זרוע לתבוע אנשים תמימים לדין, ולזכות במחצית סכום התביעה בלי כל ראיה! לכן, קובעים התוספות, במקרה זה יודה גם סומכוס שהמוציא מחברו - עליו הראיה.

בדברי התוספות הללו גלומה שאלה עקרונית בהבנת שיטת סומכוס: מה עמדתו של סומכוס ביחס למושג הכללי של חזקת ממון? התוספות בבבא מציעא (ק ע"א, ד"ה הא) מביאים את דברי הרשב"ם, שמקצין את עמדת התוספות בסוגייתנו, ומצמצם עוד יותר את היקפה של שיטת סומכוס. לדעתו, סומכוס אמר את דבריו רק ביחס למצבים בהם אין מוחזקות ברורה, דהיינו - רק כאשר אין ברור למי היה שייך החפץ בטרם נולד הספק; אך אם מצב המוחזקות הראשוני ברור (יש "חזקת מרא קמא"), מודה גם סומכוס שהמוחזק הוא שזוכה בדין, ולא נקטינן "יחלוקו".

התוספות שם מקשים על הרשב"ם ממספר סוגיות, והרא"ש בתוספותיו, כמו גם כמה מראשוני ספרד (עיין, למשל, בריטב"א שם, ד"ה כך הגירסא), חלקו עליו בפירוש וקבעו שסומכוס מתעלם לחלוטין מחזקת מרא קמא. האם לדעת אותם ראשונים חלוק סומכוס על עצם העיקרון שהמוציא מחברו עליו הראיה?

מסתבר לומר, שגם סומכוס מודה לסברה הפשוטה, כי מי שמבקש להוציא ממון מחברו, מוכרח להביא ראיה לדבריו, וכדברי התוספות בסוגייתנו. אלא שלדעתו, התעוררות ספק אובייקטיבי ביחס לאירוע פוערת בקעים באותה מוחזקות ראשונית, ושוללת ממוחזקות זו את עצמתה ואת חשיבותה; אשר על כן, אך טבעי הוא שבמצב שכזה יפסוק בית הדין שיש לחלק את הממון בין שני בעלי הדין.

אם כן, מחלוקת סומכוס וחכמים סובבת בעצם על השאלה אם מוחזקות היא מכשיר רב-עצמה, שמסוגל להכריע את הדין גם במצב של ספק אובייקטיבי (כדעת חכמים), או שמא כוחה מוגבל להכרעה במחלוקת בין בעלי הדין, ואינו יפה ביחס לספק אובייקטיבי (כדעת סומכוס).

[עוד על מחלוקת סומכוס וחכמים בעניין ממון המוטל בספק ועל דין המוציא מחברו עליו הראיה ראו בעיונו של הרב ברוך וינטרוב, הדף היומיומי לדף מו.]