בבא קמא | דף מו | המוציא מחברו עליו הראיה

הגמרא ריש פרק חמישי מביאה את מחלוקת סומכוס וחכמים בדין ממון המוטל בספק: לדעת סומכוס חולקין, ולדעת חכמים – המוציא מחברו עליו הראיה. מייד לאחר מכן מובאת מחלוקת בין רב ושמואל בדבר היקפו של דין זה לשיטת חכמים: האם הם סבורים כי המוחזק גובר גם במקום שיש רוב לטובת התובע, או שמא כנגד רוב אין המוחזקות עומדת.

בעמוד ב שואלת הגמרא: מניין שהמוציא מחברו עליו הראיה? תחילה היא מביאה את הפסוק "מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּש אֲלֵהֶם" (שמות כד, יד), כלומר מי שיש לו דברים (= דיבורים, טענות) ורוצה לשנות על ידם את המציאות, הוא זה שצריך להוכיח את טענותיו. אלא שהגמרא חוזרת בה מייד ואומרת כי עיקרון זה הוא סברה פשוטה, שאינה צריכה ללימוד מיוחד, ועל כן היא לומדת מן הפסוק דין אחר – שאין נזקקים אלא לתובע תחילה. לכאורה טענת הגמרא תמוהה: כיצד אפשר לומר שזוהי סברה ברורה ואין צורך בפסוק, כאשר לפנינו עומד סומכוס וטוען כי ממון המוטל בספק חולקין?!

נראה אפוא שיש לחלק בין שני רבדים בדין המוציא מחברו עליו הראיה. ברובד הראשון מודה גם סומכוס – אין להוציא ממון מאדם בלא שנוצר ספק סביר בדבר בעלותו עליו (וכפי שהעירו התוספות לה ע"ב ד"ה זאת אומרת), שהרי לא ייתכן כי כל אדם שיתבע את חברו ויטען כי החולצה שהוא לובש שלו היא, אכן יזכה במחציתה! על רובד זה אומרת הגמרא כי זוהי סברה שאין צורך ללמוד אותה מפסוק: רק מי שיש לו כאב הולך לרופא, אך מי שאינו סובל מכלום – מה לו בחדר המיון?! (ונראה שלכך כיוון הרא"ה בדבריו המובאים בשיטה מקובצת כאן.)

לעומת זאת, את הדרשה שלומדת הגמרא למסקנה – שאין נזקקים אלא לתובע תחילה – אפשר להבין דווקא כשיטת חכמים. הראשונים נחלקו מהו בדיוק הלימוד המדובר, והציעו כמה פירושים. הרא"ש מביא את פירוש הריב"א, שבית הדין מקבל קודם כול את עדיו של התובע, ורק לאחר מכן את עדיו של הנתבע, ואפילו אם הנתבע מבכר להקדים את עדיו. דומה כי דין זה נעוץ בהבנה שכל עוד לא הוכיח התובע את טענותיו, אין לנתבע צורך להתגונן, וממילא אין אנו מאפשרים לו להביא עדים. סומכוס, כמובן, יחלוק על סברה זו, שהרי לשיטתו, מרגע ששני הצדדים צריכים להביא עדים, הרי זה מקרה של ספק שבית דין נזקקים לו כדי לחלק את הממון, ולפיכך רשאים שני הצדדים להביא את עדיהם כבר מתחילה.

יוצא אפוא שגם למסקנה אנו למדים מן הפסוק "מי בעל דברים" את דין המוציא מחברו עליו הראיה – אך רק לשיטת חכמים. ואכן, רש"י במסכת גיטין (מח ע"ב ד"ה המוציא) כותב כי פסוק זה הוא מקור הדין.

[עוד על מחלוקת סומכוס וחכמים בעניין ממון המוטל בספק ראו בעיונו של הרב אביהוד שורץ לדף ל"ה.]