בבא קמא | דף מח | הנכנס לחצר חברו שלא ברשות

בסוגייתנו קובעים רבא ורב פפא כי הנכנס לחצר חברו שלא ברשות והזיקו בעל הבית, אם לא ידע בו בעל הבית – הרי הוא פטור, ואם ידע בו – הרי הוא חייב.

רש"י והרמב"ם נחלקו בשאלה מה טיבה של ידיעה זו. הרמב"ם (חובל ומזיק ו, ג) כתב כי אם בעל הבית הזיק לפולש בשגגה – הרי הוא פטור, ואם בזדון – חייב. רש"י (מח ע"ב ד"ה חייבין, דברשות; ודף לב ע"ב ד"ה חייב בד' דברים [השני]), לעומת זאת, מסביר כי בנזיקין אין מקום לחלק בין היזק מכוון להיזק שאינו מכוון, ואם בעל הבית הבחין שיש פולש בשטחו, הרי הוא חייב על כל נזק שיגרום לפולש זה, גם אם לא נעשה בכוונה. במילים אחרות: לדעת רש"י הפטור קיים רק במקרה של אונס, כאשר בעל הבית לא ידע כלל שיש אדם זר בחצרו, אך אם נודע לבעל הבית דבר קיומו של הלה – היה עליו להיזהר.

שיטת רש"י נראית פשוטה ומובנת על פי הכלל הנקוט בידינו כי "אדם מועד לעולם". מדוע אם כן פוטר הרמב"ם בעל בית שהזיק בשוגג?

נראה ששיטת הרמב"ם מבוססת על הטענה המובאת בסוגייתנו – "נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא". המאירי (ד"ה ויש) למד מכאן שיש לבעל הבית רשות להוציא את הפולש משטחו, ואפילו בכוח, אלא שעליו להתרות בו קודם. מסתבר שכך סבר גם הרמב"ם, וממילא הסיק מכאן שחכמים התירו לאדם לסלק את מי שפלש לשטחו, ואם במסגרת הניסיון לסילוק הפולש הזיקו בעל הבית שלא בכוונה – הרי הוא פטור. רש"י, כפי הנראה, דייק מן המשפט ששמה הגמרא בפי הניזק את ההפך: מותר לבעל הבית להוציא את הפולש, אך אין לו היתר להזיקו, וממילא יתחייב על כל היזק שיעשה, בין בשוגג בין במזיד.

מדברינו יוצא שפטורו של הרמב"ם נוגע דווקא לנזק שנגרם במהלך הניסיון להוציא את הפולש, אך לא לנזקים אחרים. ובזה תתורץ קושיית הלחם משנה בהלכות נזקי ממון (ז, ו): הלחם משנה דייק מלשון הרמב"ם שם שאם בעל הבית הכיר בפולש, הרי הוא חייב אף אם הזיק שלא בכוונה, כדעת רש"י, והקשה על כך מדברי הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק, ונשאר בצריך עיון. ברם על פי ביאורנו אין כאן סתירה: הרמב"ם פטר בשוגג דווקא אם בעל הבית הזיק במהלך מעשה ההוצאה, שלזה הרשוהו חכמים.