ב`ק מט - יסודות החיוב בנזקי בור

  • הרב אביהוד שורץ

בבא קמא דף מט - יסודות החיוב בנזקי בור / אודי שוורץ

המשנה בדף מט ע"ב פותחת סדרה של דיונים בנזקי בור. הגמרא מביאה את מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל בדבר מיקומו המדויק (רשות היחיד או רשות הרבים) של הבור שעליו חייבה תורה, ובהמשך למחלוקת זו דנים האמוראים בשאלת המפתח בביאור נזקי בור. לדעת רבה, ישנו יסוד אחד המקובל הן על רבי עקיבא הן על רבי ישמעאל:

"שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו".

לדעת רב יוסף, היסוד המקובל לכולי עלמא הוא:

"'בעל הבור' אמר רחמנא - בבור דאית ליה בעלים עסקינן".

רבה ממקד את החיוב במעשהו של האדם וביצירת התקלה, בעוד שרב יוסף ממקד את החיוב בבעלות על הבור ובאחריותו של אדם לממונו (בדומה לאחריותו לנזקי בהמתו).

החיוב מצד הבעלות על הבור עשוי להיתקל בבעיה כאשר הבור מצוי ברשות הרבים, שהרי במקרה כזה הבור אינו שייך לחופר, ולא ניתן להגדירו כ'ממונו'! רבי אלעזר (משום רבי ישמעאל) מתייחס לבעיה זו (בבא קמא כט ע"ב, פסחים ו ע"ב) וקובע כי הבור אכן איננו שייך לאדם, אך הכתוב עשאו כאילו הוא ברשותו, כלומר: התורה העניקה לחופר הבור בעלות עליו (אף שהבור נמצא בקרקע ציבורית), ומכוח אותה בעלות הוא חייב על נזקיו. [הראשונים דנו במעמדו של הבור לאחר שעשאו הכתוב ברשות החופר - האם הוא אכן ממונו לכל דבר ועניין; ויעוין ברשב"א דף ב ע"א, ד"ה שדרכן.]

מה פשרו של החיוב "על עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה"? כמה ראשונים חידשו, שחיוב זה חורג מגבולות נזקי בור, ומגיע עד כדי אדם המזיק. כך, למשל, סבורה אחת הדעות בשיטה מקובצת (דף נ ע"ב, בשם הרא"ה), כי החיוב על נזקי בור הוא למעשה מדין גרמא: כידוע, גרמא בנזיקין פטור, אבל התורה חידשה - לפי דעה זו - שעל גרמא מסוג זה ניתן לחייב. כמובן, המושג גרמא שייך לתחום נזקי האדם; ואף שאין מדובר בנזק שהאדם מבצע בידיו באופן ישיר, זוהי בהחלט תוצאה של מעשי האדם, וכאמור, כך ניתן לפרש את המושג 'עסקי כרייה ופתיחה'. [ועיין גם בדברי רבנו יהונתן בשיטה מקובצת שם, שמסביר שעילת החיוב היא משום שהחופר "התחיל בנזק"; מסתבר, שגם לדעתו החיוב על בור יסודו באדם המזיק, וזו המשמעות של אותה 'התחלה בנזק'.]

ממורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א שמעתי, שניתן לבסס הבנה זו גם על התוספות בסוגייתנו (מט ע"ב, ד"ה ברה"י ופתחו), המקבילים בין החיוב על נזקי בור ובין חיובו של "המבקע", דהיינו: מי שביקע עצים, ואחד מהם ניתז והזיק. המבקע חייב, כמובן, משום אדם המזיק (ושוב: מזיק בעקיפין), וכנראה זה יסוד ההשוואה בינו ובין החופר בור.