בבא קמא | דף נד | שור פיקח שנפל לבור

הגמרא בסוגייתנו מסיקה כי אם שור פיקח נפל לבור ביום, בעל הבור פטור. בטעם הדין כתב הרמב"ם (נזקי ממון יב, טז) "שזה כמו אונס" לבעל הבור, שהרי מצופה מן הבהמה לשים לב ולא ליפול למכשול. ואולם הרמב"ם מחלק בין מיתה לנזק: הפטור מוגבל למקרה שבו הבהמה מתה, אך אם הבהמה רק ניזוקה, בעל הבור חייב. חילוק זה עורר את תמיהתו של הראב"ד בהשגותיו: "ומה בין נזק למיתה לענין זה?".

המגיד משנה על אתר תירץ שלדעת הרמב"ם שוורים נזהרים דווקא מפני מכשולים העלולים לגרום למותם, אך בעל הבור אינו יכול לסמוך על זהירותם לעניין נזיקין. לפירוש זה יש נפקא מינה: אם השור הוזק בבור העלול להמיתו, בעל הבור פטור, שהרי סוף סוף השור היה אמור להיזהר שמא ייפול לבור וימות בו. דא עקא, שהחילוק בין בור שיש בו כדי להמית ובין בור שאין בו כדי להמית אינו משתמע כלל מדברי הרמב"ם.

על כן נראה להציע פירוש שונה לפסק הרמב"ם. דומה שמקור חילוקו בין נזיקין למיתה הוא החילוק הזהה הקיים בדין אדם שנפל לבור. גם שם פטור בעל הבור על מיתה וחייב על נזיקין, ומסתבר שהרמב"ם הבין שאין זו גזרת הכתוב שרירותית אלא חילוק עקרוני בין מוות בגלל נפילה לבור ובין היזק בו. במקרה של מוות נובע חיובו של בעל הבור מאשמתו במיתה, ועל כן אם הנופל היה צריך להיזהר – כגון בהמה פיקחת ביום או אדם בכל מצב (שכן שמירת אדם מוטלת תמיד עליו עצמו) – נחשב בעל הבור אנוס, והוא פטור. בנזיקין, לעומת זאת, חיובו של בעל הבור אינו נובע מאשמתו אלא מעצם כך שגרם לנזק, ועל כן הוא חייב גם באונס.

מאחורי חילוק זה עומד המאפיין הייחודי של בור, שהוא אב הנזיקין היחיד שאין בו כל מעשה שאפשר לייחסו לבעליו: האש שורפת, השור נוגח או אוכל, אך הבור הוא רק מקום, שבו הניזק נחבט או נחנק מן ההבל. מעובדה זו נגזר שוני מהותי בין נזיקין למיתה: נזיקין הם תוצאה ישירה של החבטה בבור, ולכן אפשר לחייב את בעל הבור כמי שהזיק בעצמו, ואילו מיתה איננה תוצאה ישירה של החבטה בבור – החבטה גורמת לפציעה, ואם הפציעה חמורה דייה, הבהמה מתה. בקצרה: המפגש בקרקע הבור גורם ישירות לנזק, בעוד המוות הוא תוצאה של הנזק, ולא תוצאה ישירה של הנפילה. על ירידת הערך כתוצאה מן המיתה אי אפשר אפוא לחייב את בעל הבור בתורת גורם פעיל למיתה אלא רק בתורת אשֵם (בניגוד לירידת ערך בגלל נזק, שלגביה כאמור נתפס בעל הבור כגורם ממש). הבנה זו נכונה הן לגבי בהמה הן לגבי אדם, והרמב"ם אכן מיישמה ביחס לשניהם.

על סברה זו יש להקשות: אם כן, מדוע לא נחייב את בעל הבור לפחות על הנזק הישיר שנגרם לבהמה, הגם שאי אפשר לחייבו על המיתה? התשובה, כנראה, היא שכאשר הבהמה מתה שוב אין מקום לדבר על ירידת ערך בגלל נזקים אחרים, ואנו מייחסים את ירידת הערך כולה למוות.