ב`ק נו - חיוב בדיני שמים

  • הרב אביהוד שורץ

בבא קמא דף נו - חיוב בדיני שמים / אודי שוורץ

הגמרא (נה ע"ב - נו ע"א) מביאה סִדרה של מעשים שעליהם "פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים". במבט ראשון מעוררת הלכה זו תמיהה: אם המזיק אשם, יש לחייבו, ואם איננו אשם - מדוע חייב הוא בדיני שמים? מדברי התוספות והרשב"א על סוגייתנו עולה, שהיא עוסקת, למעשה, בתרחישים שונים של גרמא בנזיקין, וכידוע, קיימא לן להלכה שגרמא בנזיקין פטור. אלא שדברים אלו מחריפים את השאלה עוד יותר: אם גרמא בנזיקין פטור, מדוע חייבים בתרחישים שלפנינו בדיני שמים?

קודם שנשיב על שאלה זו, נציע שני הסברים אפשריים לעצם ההלכה הפוטרת בדיני אדם ומחייבת בדיני שמים. ניתן להבין, שהחיוב בדיני שמים הנו הרחבה של החיוב הרגיל: התורה קבעה רמת אחריות מחייבת לכל אב נזיקין, והחיוב בדיני שמים מגביה את רף האחריות. לחלופין ניתן לומר, שהחיוב בדיני שמים אינו קשור לחיוב המקורי, אלא הוא חיוב עצמאי, הנובע מעצם הפגיעה בזולת.

מסתבר ששתי התבניות קיימות בסוגייתנו. נבחן לדוגמה את חיובו של הכופף קמת חברו בפני הדלֵקה. חיוב זה איננו נכלל בנזקי אש הרגילים, אך ברור למדיי שהוא מהווה חלק מהם. ואכן, הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פי"ד הי"ד) מביא חיוב זה בעיצומן של ההלכות העוסקות בנזקי אש. ללמדנו, שישנן שתי רמות של חיוב בנזקי אש: הרמה הפשוטה, שבה חייבים בדיני אדם, ורמה גבוהה יותר, שהחיוב בה הוא רק מדיני שמים. לעומת זאת, השוכר עדים להעיד עדות שקר לחברו - קשה לסווגו באחד מאבות הנזיקין המוכרים לנו, ונראה שזהו חיוב עצמאי, על הפגיעה בזולת מצד עצמה.

הבה נשוב עתה לגוף החיוב בדיני שמים, וננסה להציע לו הסבר, המבוסס, במידת מה, על דבריו של תלמיד רבנו תם (לעיל דף ט ע"ב). בגמרא נאמר, שהכופף קמת חברו בפני רוח מצויה חייב בדיני אדם, ואילו הכופף אותה בפני רוח שאינה מצויה חייב רק בדיני שמים. תלמיד רבנו תם הבין, שבמקרה השני נחשב הנזק לסוג של מסוים של אונס. ומדוע יתחייב המזיק בדיני שמים על נזק שהתרחש באונס? מבאר תלמיד רבנו תם: "כיון שמתכוין להזיק לחבירו, אפילו נעשה היזק על ידי אונס, חייב בדיני שמים", כלומר: החיוב בדיני שמים נובע מעצם הכוונה להזיק, אף שלמעשה חוללה את הנזק רוח שאינה מצויה.

דומה שזהו גם פשר המונח "דיני שמים". בשר ודם אינו מסוגל לחדור אל מחשבותיו ותכניותיו של אדם אחר; אין הוא רואה אלא את מעשיו. אך "האדם יראה לעינים, וה' יראה ללבב" (שמ"א ט"ז, ז), וכלפי שמיא גליא מה הייתה כוונתו האמתית של האדם. ובכן, חיובו של המתכוון להזיק הוא דווקא בדיני שמים, מפני שרק בדיני שמים ניתן לדונו ולעמוד על פשעו. וכנראה זהו היסוד להבחנה בין שתי רמות החיוב - דיני אדם ודיני שמים.