בבא קמא | דף נח | מבריח ארי מנכסי חברו

סוגייתנו עוסקת במחייב ממוני המוזכר במסכתנו מדי פעם – תשלומי "מה שנהנית". גם כאשר מטעם זה או אחר אין חיוב בדיני נזיקין, יש חובה לשלם לאדם שנהניתי ממנו את סכום ההנאה, והרי זה כעין "ממוני גבך". בהקשר זה מבחינה סוגייתנו בין מבריח ארי מנכסי חברו, שחברו אינו צריך לשלם לו, ובין ריכוך חבטת הבהמה באמצעות הפירות, המחייב תשלום. בביאור החילוק מציינת הגמרא שתי נקודות שוני בין המקרים: מבריח הארי בחר מרצונו לעשות כן ולא נפסד מכך, ואילו בעל הפירות לא בחר לרכך את נפילת הבהמה, ואף נפסד מכך ממונית.

בעלי התוספות (ד"ה א"נ) מבארים שכדי לחייב על מה שנהנית דרושים שני התנאים: שההנאה באה שלא מרצונו של המהנה, ואף הסבה לו הפסד. מסתבר שהנאה מרצונו של המהנה נתפסת כוויתור, וכאשר אין הפסד – אין הדבר נחשב להנאה ממונית של ראובן משמעון.

מה שהביא את התוספות לפירוש זה הוא דין מפתיע המובא בכתובות (קח ע"א), ולפיו אם ראובן פרע את חובו של שמעון – אין שמעון חייב לשלם לו, והרי זה כמבריח ארי מנכסי חברו. במקרה זה, אומרים בעלי התוספות, יש פסידא ברורה של המהנה, אך כיוון שהדבר נעשה מרצונו אי אפשר לחייבו.

אבל התוספות הוסיפו והקשו: הלוא יש מקרים רבים שבהם הסיוע נעשה מרצונו של המסייע, ואף על פי כן הוא זכאי לכיסוי הוצאותיו, כגון המטפל באבֵדה, שזכאי לקבל שכרו כפועל בטל (בבא מציעא ל ע"ב); ומדוע, אם כן, אין הפורע את חובו של חברו זכאי לפיצוי?

למעשה, דין זה כה קשה להבנה עד שרבנו תם (הובאו דבריו בתוספות בכתובות שם ד"ה הא) טען כי אין זה דין כללי אלא דין נקודתי, שנאמר רק ביחס לאדם הפורע את תשלום המזונות שחברו חייב לאשתו, מסיבות שהן ייחודיות למקרה שם. ואולם התוספות ושאר הראשונים לא קיבלו דוחק זה, והציעו הסברים שונים ליסוד הדין.

הרמב"ן בחידושיו לבבא מציעא (שם ד"ה מתני') ביאר:

"ולי נראה דשכר פעולה ממונא דמטי לידיה דבעל אבידה הוא, ודמי לפועל שעשה מלאכה בשל חברו שלא מדעתו, דאמרינן לקמן דנוטל מבעל הבית מה שההנה אותו, אבל פורע חובו של חבירו וכיוצא בהם, דלא מטי לידיה דבעל הבית אלא מחילת חובו של זה וסלוק דחקו ממנו, מבריח ארי מנכסי חברו הוא, ואף על גב דאית ליה פסידא פטור".

דברי הרמב"ן משקפים תפיסה מעניינת ביותר בהבנת שעבוד הלווה (תפיסה זו משתקפת גם מדבריו במקומות נוספים, עיין במלחמת ה' ריש פרק רביעי דבבא קמא ובחידושיו לקידושין ח ע"ב). אנו רגילים לחשוב שאדם שלווה כסף לא הפך בכך לאדם עשיר יותר, שכן גם אם כעת הוא מחזיק באלף שקלים, הרי החוב בן מאתיים השקלים שרובץ עליו מעמיד את הונו על שמונה מאות שקלים בלבד. מדברי הרמב"ן, לעומת זאת, עולה שהונו של אדם זה הוא אומנם אלף שקלים, אלא שצפוי לו נזק מבעל החוב הדוחק בו לשלם. על כן מי שפרע את חובו לא הגדיל בכך את הונו, אלא רק סילק ממנו מזיק. זאת בניגוד לאדם שטיפל באבֵדה, אשר נתן לבעל האבֵדה נכס – עבודת כפיים – ונכס זה מחייב תשלום.

מדברי בעלי התוספות בסוגייתנו נראה שהם הסבירו את הדין בעזרת תפיסה הפוכה של שעבוד הלווה:

"ופורע חובו אין מצילו מהפסד, דמה שהיה הלוה זקוק לפרעו אין זה הפסד, שהרי נתחייב לו, ואינו מצילו אלא מצער בעלמא".

לפי הסבר זה, דווקא מפני שפירעון החוב מובנה כל כך במצבו של הלווה, אין לראות בו הצלה מנזק, שכן הפירעון הוא פעולה טבעית ולא פגיעה בלווה. בכך שחברי פרע עבורי את חובי יש מן הסתם משום מתנה גדולה עבורי, אך איני חייב לשלם לו על מתנות שהוא בחר לתת לי. הנזק היחיד שממנו הוא הציל אותי הוא הצער שיש לי בכך שאני פורע חוב, וצער זה אינו נזק ממשי שיש לשלם על ההצלה ממנו.