בבא קמא | דף נט | שומה אגב השדה

הגמרא בדפים נח ע"ב – נט ע"א עוסקת בבירור דין המשנה בראשית הפרק:

"כיצד משלמת מה שהזיקה? שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה. רבי שמעון אומר: אכלה פירות גמורים – משלמת פירות גמורים".

הרמב"ם בפירוש המשניות מפרש את הדין בעקבות סוגייתנו:

"כל שיעור שתאכל שמין אותו בששים כמותו... ודין זה הוא כדי למצע בין הניזק והמזיק, לפי שאלו אמרנו כמה שוה האמה הזו שאכלה את זרעה היה מתחייב דמים מרובים, וגם אלו אמרנו כמה שוה השדה הזו והרי היא בית זרע כך וכך סאין, ואחר כך נאמר וכמה היא שוה אחר שנאכל ממנה אמה אחת דרך משל, כי אז היה ההבדל בין שתי השומות מעט מאד... ור' שמעון אמר שאין זה אלא בדבר הצריך לקרקע לגמור פירותיו הוא שנישום עם כל השדה כמו שביארנו, אבל פירות גמורין הרי הם כתלושין ואין שמין אלא דמי מה שאכלה בלבד".

אם שורש העניין הוא אכן עיצוב שומה שתאזן בין הפגיעה במזיק לפגיעה בניזק, אפשר להבין את הצעתו של רבא בסוגייתנו, שביחס לאדם המזיק נחמיר יותר, ולא נשום את הנזק אגב שישים אלא נחייב פיצוי מלא, משום שאחריותו של אדם לנזקיו ישירה יותר.

הבנה שונה בדין המשנה הציע הרב יחזקאל אברמסקי ז"ל בפירושו "חזון יחזקאל" על התוספתא (ו, י). לדבריו, לא מדובר בקולא שרירותית שתכליתה ליצור איזון אלא בתפיסה שלפיה מה שניזוק הוא השדה בתור שכזה, ועל כן אין לָשׁוּם את היבול שנאכל אלא את ערכו של השדה לפני הפגיעה ולאחריה. תימוכין להבנה זו הביא הרב אברמסקי מן הגמרא לעיל (מז ע"א):

"ואמר רבא: אין שמין לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו, אלא שמין לולד על גב פרה, שאם אי אתה אומר כן, נמצא אתה מכחיש את המזיק. וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו, וכן אתה מוצא במזיק שדה של חבירו. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ואי דינא הוא, ליכחוש מזיק! משום דאמר ליה: פרה מעברתא אזיקתך, פרה מעברתא שיימנא לך".

מהגמרא עולה שאם דרך השומה ההגיונית על פי שורת הדין היא לרעת המזיק, אין בכך כדי להקל עליו. דרך השומה שקבע רבא איננה נובעת, לדברי הגמרא, מניסיון למתן את הפגיעה במזיק אלא מן התפיסה שהגורם הניזוק הוא הפרה המעוברת, ועל כן יש לשום את שווייה לפני ההפלה ולאחריה. רבא ממשיך ומשווה לעניין זה את דין שומת הפרה לדין המזיק שדה חברו, ללמדנו שאף לגבי שדה אנו מבינים כי מה שניזוק הוא השדה ולא היבול (מלבד פירות גמורים). [הרב אברמסקי המשיך והאריך עוד בחקירה זו, עיין שם בדבריו.]

האם בכל זאת יש מקום לשקול את האפשרות להבחין בין נזקי שן ובין אדם המזיק? שמעתי מספר פעמים מהרב ליכטנשטיין זצ"ל שייתכן שבפסוק המחייב בנזקי שן – "וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר" (שמות כב, ד) – אין האות ב' שבמילה "בשדה" מתייחסת למקום הנזק כי אם לתוכנו: התורה מחייבת את הבעלים על כך שבהמתו פלשה לשדה חברו ופגעה בו. ייתכן אפוא שבנזקי שן הגורם הנפגע הוא אכן השדה, ויש לשום את הנזק ביחס אליו, אבל אדם המזיק מתחייב על הפגיעה ביבול.