בבא קמא | דף סב | טוען טענת גנב

הברייתא ריש פרק מרובה קובעת שאין חיוב כפל בקרקעות. היא לומדת זאת מן הפסוקים בפרשת משפטים העוסקים בשומר שטען כי הפיקדון נגנב ממנו ואף נשבע על כך, ולבסוף נמצא הפיקדון בידו (שמות כב, ז–ח): התורה מחייבת את השומר בתשלומי כפל, אך הברייתא ממעטת קרקעות מחיוב זה על יסוד לימוד בדרך של כלל ופרט וכלל.

התוספות (סוף ד"ה יצאו) התלבטו כיצד תיתכן מבחינה מציאותית גזלה בקרקעות, והסיקו: "במחובר לקרקע, כי ההיא די' גפנים טעונות וטוען שנגנבו לו ה' ונמצא שהוא גנבם". אם כן, ההיכי תמצי של התוספות לטענת גנב בקרקעות היא שומר שבצר לעצמו את הגפנים שעל שמירתן הופקד: מכיוון שהגפנים מחוברות לקרקע, הרי זה טוען טענת גנב בקרקעות.

האחרונים התקשו בתירוץ של בעלי התוספות: מדוע מוגדר מקרה זה כטענת גנב בקרקעות? הלוא בעת הטענה כבר היו הגפנים בצורות אצל השומר! הקובץ שיעורים (אות ד') ביאר שמאחר שבעת קבלת השמירה היו הגפנים מחוברות לקרקע, חל עליהן דין קרקע מבחינת חיובי השומר, ועל כן אין הוא מתחייב בכפל אם טען שנגנבו. מדבריו עולה שחיוב כפל בשומר הטוען טענת גנב אינו נובע, לדעת התוספות, ממעשה הגנֵבה עצמו, כי אם מחיוביו כשומר. ברם מסתבר שהרמב"ם חלק על תפיסה זו, שכן כתב (גנבה ד, א): "הטוען שנגנב מביתו הפקדון... הרי זה משלם תשלומי כפל, שהרי הוא עצמו הגנב".

מחלוקת זו יכולה להיות גם יסוד התלבטותה של סוגייתנו אם טוען טענת גנב שטבח או מכר משלם תשלומי ארבעה וחמישה, או שמא אין בטוען טענת גנב אלא תשלומי הכפל שכתבה בו התורה. אם זהו חיוב מחיובי שומרים, סביר להניח שאין לחייבו בארבעה וחמישה, שהם חידוש שחידשה התורה ביחס לגנב. אך אם החיוב הוא משום גנֵבה, יש מקום לחייבו אף בהם, שהרי לפי תפיסה זו אף טוען טענת גנב נחשב גנב.

[עוד על טוען טענת גנב ראו בעיונו של הרב אביהוד שורץ לדף ס"ד.]