בבא קמא | דף סו | ייאוש ושינוי השם

"אמר רבה: שינוי קונה כתיבא ותנינא... יאוש – אמרי רבנן דניקני, מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן... ורב יוסף אמר: יאוש אינו קונה, ואפילו מדרבנן". (סו ע"א)

הגמרא מסבירה שייאוש אינו קונה משום "דבאיסורא אתאי לידיה", כלומר אף על פי שיש כאן מכשיר קנייני, שעל פי דיני הקניין הרגילים אמור היה לפגוע בבעלותו של המתייאש ולאפשר למחזיק בחפץ לזכות בו, העובדה שהגזלן נטל את החפץ באיסור וכבר חלה עליו מצוות השבה מונעת את זכייתו בחפץ. בהמשך מובא דיון בענייני שינוי, שבמסגרתו התחדש לאמוראים כי לא רק שינוי מעשה קונה אלא אף שינוי השם, דהיינו עצם העובדה שהחפץ קיבל זהות חדשה.

ואולם התוספות (ד"ה שינוי) ביארו ששינוי השם כשלעצמו אינו קונה אלא בצירוף לייאוש. מה פשר הצירוף הזה? אם ייאוש כשלעצמו אינו קונה, ואף שינוי השם כשלעצמו אינו קונה, כיצד מצליח צירופם לקנות את החפץ? נראה ששינוי השם רק מעניק לחפץ זהות חדשה, ואינו מוציא את הבעלות מידי הבעלים הקודמים. ייאוש, לעומת זאת, אמור היה להקנות לגזלן את החפץ מצד עצמו, ומה שמונע זאת הוא רק מצוות ההשבה שהוטלה עליו עוד קודם לכן. מכיוון שמצווה זו התייחסה מראש רק לחפץ בעל זהות מסוימת, הריהי פוקעת כאשר יש שינוי שם, דהיינו כאשר זהותו של החפץ משתנה, וקניינו ה'חסום' של הגזלן חוזר וניעור.

הרשב"א חלק על התוספות וכתב: "דשינוי השם כשינוי מעשה דמי... מהכא שמעינן דשינוי השם קונה בלא יאוש כשינוי מעשה". כיצד לשיטתו מצליח עצם השינוי בזהות החפץ להקנותו לגזלן? להבנת נקודה זו עלינו לעמוד על שאלה יסודית בהבנת זכויותיו של הגזלן.

מה היה הדין לולא ציוותה התורה להשיב את הגזֵלה? הסברה הפשוטה נותנת שאף בלא מצוות עשה להשיב עדיין היה החפץ שייך לנגזל ולא לגזלן. כך גם עולה מדברי בעל ספר יראים, שחידש שגם לדעה המתירה גזל גוי ופוטרת מהשבה, מי שגזל לולב של גוי אינו יכול לצאת בו ידי חובה ביום טוב ראשון של סוכות, שבו קיימת הדרישה "'ולקחתם לכם' – משלכם".

ואולם מסוגיות רבות עולה גם תפיסה אחרת, ולפיה מעשה הגזלה מצד עצמו אמור היה להפקיע את בעלותו של הנגזל ולהקנות את החפץ לגזלן, ורק ציווי התורה להשיב את הגזלה הוא שמעכב את הפיכת הגזלן לבעליו של החפץ. ייתכן שביסוד הדבר יש הכרה של ההלכה במצב המציאותי, קרי: בשליטתו המוחלטת של הגזלן בחפץ. אפשר גם שזו דרכה של התורה לחייב את הגזלן בתשלום במקרה של אונס: הכלל הרגיל בהלכה הוא ש"אונס רחמנא פטריה", ולכן אילו הוטלה על הגזלן חובת שמירה על החפץ, קשה היה לחייב אותו על אירוע שאינו בשליטתו. לפיכך הקנתה התורה לגזלן את החפץ, ובד בבד הטילה עליו חובה של השבה או תשלום, הרובצת עליו כבר מרגע הגזלה. מעתה הגזלן יהיה זה שיפסיד אם החפץ יישבר, שכן אז יקשה עליו יותר לעמוד בחוב שהוטל עליו, וכיוון שהחפץ שלו – אין האונס פוטר אותו מחובת התשלום. עם זאת, כתולדה של חובת ההשבה מתעכבת בעלותו בפועל ונשארת קניין בכוח.

מכל מקום, נראה שהרשב"א סבר כהבנה השנייה. ממילא המצב המתקיים לשיטת התוספות לאחר ייאוש – שהגזלן אמור לקנות את החפץ, אלא שמצוות ההשבה מעכבת זאת – קיים לשיטתו כבר משעת הגזֵלה. על כן די בשינוי זהותו של החפץ ובהפקעת מצוות ההשבה כדי לקנותו.

הפני יהושע (בבא מציעא מג ע"ב) חידש חידוש מרחיק לכת בדין קניין שינוי. לדבריו, כאשר הגזלן קונה את החפץ בשינוי, הריהו קונה אותו למפרע משעת הגזלה, ולא מרגע השינוי. חידושו יובן על פי ההסבר שראינו זה עתה: לא השינוי הוא שקונה את החפץ, אלא מעשה הגזלה – השינוי רק מסלק את חובת ההשבה, שמנעה עד כה את הקניין, ובכך מאפשר למעשה הגזלה להחיל את הקניין למפרע.

[עוד על שינוי השם בעיונו של הרב ברוך וינטרוב מחר.]