דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף ס | גרמא בשבת ובנזיקין

הגמרא בסוגייתנו מביאה ברייתא הקובעת ש"ליבה ולבתה הרוח" פטור מתשלום הנזק, ומקשה על כך מדיני שבת, שבהם שימוש ברוח לצורך זריית חיטים מחייב. הגמרא מביאה ארבעה תירוצים, שאפשר לחלקם לשתי קבוצות: שלושת התירוצים הראשונים מניחים כי ההשוואה בין נזיקין לזרייה בשבת נכונה, ומעמידים את הברייתא במציאות שונה מזו שבה מתחייבים בשבת, ואילו על פי התירוץ הרביעי, תירוצו של רב אשי, יש להבחין באופן עקרוני בין נזיקין לזרייה בשבת – בשבת "מלאכת מחשבת אסרה תורה", בעוד "גרמא בנזקין – פטור".

מדוע יש מקום לחלק בין דיני שבת לדיני נזיקין?

הר"ן (וכן התוספות, על פי הבנת המהר"ם) ביאר כי זהו דין ייחודי למלאכת זורה. עקרונית גם מלאכת מחשבת אינה יכולה להיעשות בגרמא, אך מלאכת זורה יוצאת דופן משום שגם בימות החול דרכה להיעשות בסיוע הרוח, והמעשה המחייב הוא זריקה לאוויר באופן שהרוח תפריד את המוץ. אך ככלל גרמא אינו מחייב, על פי גישה זו, גם במלאכות שבת.

רש"י, לעומת זאת, הבין כי לפנינו חילוק עקרוני בין שבת לנזיקין. בשבת נבחן המעשה במבחן התוצאה: אם אדם נתכוון למלאכה מסוימת ונתקיימה מחשבתו – הריהו חייב, גם אם נעזר ברוח כדי להגשימה. כדי להתחייב בנזיקין, לעומת זאת, צריך האדם לעשות את המעשה בעצמו, ולא רק לגרום לתוצאה, ואם האדם רק גרם לתוצאה, ו'העושה' היה הרוח – האדם פטור.

האחרונים (ראה למשל חלקת יואב אורח חיים סימן י"א) הקשו על שיטת רש"י מסוגיה מפורשת במסכת שבת (קכ ע"ב), הדורשת: "'לא תעשה כל מלאכה' – עשייה הוא דאסור, גרמא שרי". על סמך לימוד זה מתירה הגמרא להניח בשבת כלים מלאים במים בדרכה של שרֵפה כדי לבלום את התפשטותה, אף אם יש חשש שהכלים יתבקעו מחמת החום ויכבו את האש, ואף מי שאוסר שם, פוסק כן רק כגזרה, שמא יבוא לידי כיבוי גמור. אם כן, כולי עלמא מודו שגרמא בשבת פטור – והיאך לומד רש"י בסוגייתנו כי לדעת רב אשי חייבים על גרמא בשבת?

דומה שהתשובה פשוטה: עמדתו של רש"י אינה שבשבת מתחייבים על מעשה שיגרום לתוצאה של חילול שבת, אלא שהחיוב בשבת הוא על הוצאת מחשבתו של האדם לפועל, גם אם הוא מסתייע לשם כך בכוחות נוספים. במקרה של חסימת השרפה האדם אינו מתכוון לכבות את האש אלא רק לשים בפניה חומרים שאינה יכולה לשרוף, ולפיכך אינו צריך לחשוש שמא מחמת פעולותיו ייגרם חילול שבת, שכן אף אם הדבר יקרה, אין זו הוצאה לפועל של כוונתו, שהרי לא לכך נתכוון.

לאור זאת אפשר גם להבין את דעת הגוזרים שמא יבוא לכבות ממש. על פי דברינו, עצם הכוונה שהנחת הכלים תגרום לכיבוי – בלא שום מעשה נוסף – תהפוך את ההנחה למחייבת מדאורייתא, ועל כן יש מקום לגזור עליה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)