דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף עג | הזמת עדות הגנֵבה והטביחה

מהלך הגמרא בסוגייתנו מסובך מעט. בעיוננו ננסה לבאר חלק מן השאלות העולות ממנו, בלא שנתיימר לכסות את מלוא השיטות בנידון.

הלכה נפסקה כדעת אביי, שעד זומם למפרע הוא נפסל. וכאן עולה שאלה העשויה להישמע קנטרנית מעט, אך מסוגייתנו עולה שיש לה השלכות: מאיזה רגע בדיוק חל פסולו של העד – מסוף מעשה העדות או מתחילתו? למעשה הדבר נעוץ במחלוקת אחרונים כללית, שכבר ראינוה בעבר (בעיוננו לדף ל'), ביחס למעשים הפוסלים אדם לעדות: האם המעשה הוא שפוסל את האדם, ולכן הפסול חל רק משהושלם המעשה; או שמא הנכונות הנפשית – המתגבשת, בסופו של דבר, לכלל מעשה – היא שפוסלת, ועל כן חל הפסול למפרע מרגע התחלת המעשה.

בסוגייתנו ניכרת סתירה פנימית בנושא זה. הגמרא הקשתה על שיטת אביי, שעד זומם נפסל למפרע, מכך שאפשר לחייב "כאשר זמם" גם על עדות הגנֵבה וגם על עדות הטביחה: "כיון דאיתזמו להו אגניבה, איגלאי מילתא למפרע דכי אסהדו אטביחה פסולין הוו – אמאי משלמין אטביחה?". הגמרא משיבה שהעדים העידו על הגנֵבה ועל הטביחה בבת אחת, דהיינו תוך כדי דיבור, ועל כן מדובר במעשה הגדה אחד. מתירוץ זה נראה שהגמרא סבורה כי אף לדעת אביי אין פסול העד חל מתחילת העדות אלא רק מתום מעשה ההגדה; נמצא שעדות הטביחה נאמרה מפי עד כשר, ואפשר לחייב עליה "כאשר זמם".

ואולם מהמשך הסוגיה עולה לכאורה אחרת:

"דכולי עלמא תוך כדי דיבור כדיבור דמי, מאי לאו בהא קמיפלגי: דרבנן סברי מכאן ולהבא הוא נפסל, וכיון דמההיא שעתא קא מיתזמי – אטביחה דקא מיתזמי איתזום, אגניבה דלא מיתזמי לא איתזום, ר' יוסי סבר למפרע הוא נפסל, וכיון דמיד כי אסהידו הוא דמיפסלי – אי איתזמו להו אטביחה איתזמו להו נמי אגניבה, דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי".

מכאן עולה שאם עד זומם למפרע הוא נפסל, ועדות תוך כדי דיבור נחשבת למעשה הגדה אחד – תיפסל העדות כולה, כלומר הפסילה למפרע היא כבר מתחילת מעשה ההגדה, ולא מסופו!

רבנו פרץ עמד על קושי זה בתוספותיו על אתר (ד"ה ורבי), ונקט כעיקר את הגמרא הראשונה, שלפיה פסול הגברא של העד הזומם חל רק מתום מעשה ההגדה. לדבריו, טענת הגמרא השנייה, שהזמת אחד ממרכיבי העדות פוסלת גם את המרכיב השני, אינה משום שהתגלה למפרע שהעד פסול, אלא משום שהתגלה שהחפצא של העדות פסול, וחל כאן כלל אחר המתחדש בסוגייתנו: "עדות שבטלה מקצתה – בטלה כולה". גם אם בשעת העדות עדיין היה הגברא עד כשר, הרי ברור שעצם העדות המוזמת היא עדות פסולה, ולפיכך בטלה העדות כולה.

ואולם בתשובתו של רבנו פרץ יש קושי גדול: הלוא הגמרא תלתה שאלה זו במחלוקתם של אביי ורבא, העוסקת באופן ברור למדי בשאלה מאימתי חל פסול הגברא של העד, וכיצד אפשר לומר שמדובר כאן בפסול החפצא של העדות?

דומה אפוא שדברי רבנו פרץ מכריחים אותנו לקבל חידוש גדול בשיטת רבא. עלינו לומר כי לא זו בלבד שפסול הגברא מעוכב – גם אין אנו רואים את העדות המוזמת כפסולה בתורת ודאי, שכן "מאי חזית דציית להני? ציית להני!". נמצא שלדעת רבנו פרץ גם פסול החפצא של העדות תלוי במחלוקת האמוראים.

להרחבה: עיין בשיטת רש"י בסוגיה, החולקת כנראה על גישתו של רבנו פרץ. כיצד יוכל רש"י ליישב בין חלקי הסוגיה?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)