בבא קמא | דף עה | מודה בקנס
סוגייתנו מביאה מחלוקת בין רב לשמואל ביחס לאדם שהודה, ולאחר מכן באו עדים לחובתו: לדעת רב הוא פטור מקנס, ואילו שמואל סבור כי העדים שבים ומחייבים אותו בקנס.
בפשטות נראה שהאמוראים נחלקו בדבר משמעותה של ההודאה לגבי הקנס. לדעת רב, ההודאה פוטרת מן הקנס, ולמעשה מוחקת אותו, ומעתה לא אכפת לנו אם יבואו עדים ויעידו – שוב אין הוא חייב קנס על מעשה זה. שמואל, לעומתו, חושב שההודאה אינה מוחקת את הקנס אלא רק אינה מחייבת בו, ועל כן אין אדם מתחייב בקנס בהודאתו, אך הקנס אינו נמחק, ואם יבואו עדים ויעידו – יחייבוהו.
דעת שמואל פשוטה: כשם שאין אדם נאמן להרשיע עצמו בדיני נפשות או לפסול עצמו לעדות, כך אין הוא נאמן לחייב עצמו בקנס. אך מה סברתו של רב – מדוע יש בכוחה של ההודאה למחוק את הקנס? נראה שנוכל להציע שני הסברים לכך:
א. התורה מעוניינת לעודד את ההודאה, כדי שהתובע יזכה לכל הפחות בקרן, ועל כן נתנה 'פרס' למודה – מחיקת חלק מהעונש (בדומה לעסקות הטיעון של ימינו).
ב. רב מסכים שההודאה אינה מוחקת את הקנס, אלא שהוא סבור כי ההודאה סוגרת את התיק, ועל כן אין העדים יכולים עוד לבוא ולהעיד לאחריה.
לאור זאת תובן התלבטותה של הגמרא בהמשך העמוד אם הודאה פוטרת מקנס גם כאשר היא עצמה אינה מחייבת דבר. אם ההודאה מוחקת את הקנס, מתוך רצון לעודד את החייב להודות כדי לזכות את התובע בקרן – הרי טעם זה אינו קיים כאשר ההודאה אינה מחייבת את המודה בדבר. לעומת זאת, ראיית ההודאה כסגירת התיק שייכת גם אם ההודאה אינה מחייבת כלום.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)