בבא קמא | דף פב | תקנות עזרא

הגמרא בסוגייתנו מונה עשר תקנות שתיקן עזרא. למקרא תקנות אלו מתברר לנו כי רבות מהן איננו מקיימים כיום: בתי דין אינם יושבים דווקא בשני ובחמישי, הכביסה אינה נעשית דווקא בחמישי בשבת, ולא מצינו בשולחן ערוך חיוב לאכול שום בערב שבת או חיוב לאישה להשכים ולאפות.

ייתכן שאפשר להבין התעלמות זו על פי דרכם של הראשונים בעניין תקנת הטבילה לבעלי קריין. עזרא תיקן שבעל קרי לא ילמד תורה קודם שיטבול לטומאתו. התוספות בסוגייתנו (ד"ה אתא) הסבירו שכיום איננו נוהגים כך, משום שאנו סומכים על דעת רבי יהודה בן בתירא (ברכות כב ע"א ועוד) שדברי תורה אינם מקבלים טומאה, והציעו מספר הסברים לכך שרבי יהודה בן בתירא פסק כנגד תקנת עזרא. את ההסבר הראשון – שלדעת רבי יהודה בן בתירא, עזרא מעולם לא תיקן תקנה כזו – יקשה כמובן ליישם ביחס לשאר תקנות עזרא שאינן מתקיימות כיום. נדמה שגם ההסבר השלישי שהציעו התוספות, שהתקנה לא פשטה ברוב ישראל, ולכן אפשר היה לבטלה, לא יפתור את הבעיה ביחס לשאר התקנות – ישיבת בתי דין בשני ובחמישי, לדוגמה, ודאי פשטה בישראל ונתקיימה במשך דורות רבים (עיין למשל במשנה ובגמרא ריש כתובות).

הסברם השני של בעלי התוספות (שהביאוֹ גם הרשב"א) הוא שתקנת עזרא כללה מראש תנאי כי כל הרוצה לבטל – יבוא ויבטל. התוספות משווים זאת לתקנתם של בית שמאי ובית הלל בעניין סוף זמן החרישה בערב שביעית, שרבן גמליאל ביטל אותה, לדברי הגמרא (מועד קטן ג ע"ב), תוך הסתמכות על תנאי דומה שהותנה גם בראשיתה של תקנה זו. התוספות שם (ד"ה כל הרוצה) מוסיפים ומבארים שבית שמאי ובית הלל הוסיפו הסתייגות זו מחשש שיתקלקלו הקרקעות, והתקנה תגרום להפסד מרובה. נמצאנו למדים, אם כן, שתקנות מסוימות תוקנו מלכתחילה דווקא כלפי מציאות מסוימת, ועם השתנות המציאות הזו יכול בית דין אחר לבטל את התקנה, בהתאם לתנאי שנקבע כחלק ממנה, וכפי שעשה רבי יהודה בן בתירא ביחס לתקנת הטבילה לבעלי קריין.

אומנם נראה שתקנות עזרא אינן דומות בדיוק לאיסור החרישה של בית שמאי ובית הלל. לביטול תקנת איסור החרישה נדרש בית דין אחר, שביטל אותה באופן פעיל. תקנות עזרא, לעומת זאת, תוקנו כנראה מלכתחילה אך ורק ביחס למציאות מסוימת, ומעת שהשתנתה מציאות זו, שוב אין בהן חיוב כלל. על כן לא מצינו פסק המבטל באופן מפורש את התקנות שמנינו בראש דברינו: אי־הבאתן – בשל אובדן הרלוונטיות שלהן – היא עצמה ביטולן.