בבא קמא | דף פג | 'עין תחת עין' – ממון

הגמרא ריש פרק שמיני (פג ע"ב – פד ע"א) דנה באריכות בשאלה מדוע הבינו חז"ל כי החיוב "עין תחת עין" (שמות כא, כד; ויקרא כד, כ) הוא חיוב ממון. מספרם הרב של הלימודים המוצעים (כעשרה) רק מוכיח את הבעייתיות שבפירוש זה. בעיוננו הפעם לא נעסוק בלימודים השונים כי אם בשאלה מדוע בחרה התורה לכתוב "עין תחת עין", ולא כתבה במפורש את חיוב הממון שלמדו חז"ל.

הרמב"ם (חובל ומזיק א, ג) כתב כי התורה שבכתב רצתה להדגיש שאכן ראוי היה לחסר איבר מן המכה, אך מאחר שהדבר אינו מעשי (מן הסיבות שעליהן הורו חז"ל בסוגייתנו), אין עונשין אלא ממון. הרמב"ם (שם ו, וכן בהקדמתו לפירוש המשנה) מוסיף ומסביר שדין זה אינו חידוש של חז"ל כי אם הלכה למשה מסיני. קיצורו של דבר: לדעת הרמב"ם, פשוטי המקראות לא באו במקרה זה להורות את הדין הנוהג אלא את הדין שראוי היה לנהוג.

תשובה שונה לחלוטין אפשר להציע לאור דבריו של הראי"ה קוק באחת מאיגרותיו (איגרות הראי"ה א, עמ' קג):

"אי אפשר לאמתתה של תורה להתגלות כי אם בהיות עם ד' כולו בארצו, מבונה בכל תיקוניו הרוחניים והחומריים גם יחד, שאז תשוב תורה שבעל פה לאיתנה, לפי הכרת בית דין הגדול, היושב במקום אשר יבחר ד'... ואם תפול שאלה על איזה משפט שבתורה, שלפי מושגי המוסר יהיה נראה שצריך להיות מובן באופן אחר, אז אם באמת על פי בית הדין הגדול יוחלט שזה המשפט לא נאמר כי אם באותם התנאים שכבר אינם, ודאי ימצא על זה מקור בתורה".

מדברי הראי"ה נראה שאחד מתפקידיו של בית הדין הגדול הוא פירוש התורה שבכתב, ופרשנות זו מבוססת גם על ערכי המוסר שבית הדין מכיר בהם. ייתכן אפוא שבמשך תקופה מסוימת אכן נהג דין "עין תחת עין" כפשוטו, עד שבזמן כלשהו החליטו חז"ל שיש לדורשו באופן שונה, על רקע השתנות העמדה המוסרית.

הראי"ה מדגיש שדרישת התורה בדרך זו מותנית בשני תנאים חשובים. התנאי האחד הוא סמכות מתאימה – בית הדין הגדול. שום גוף אחר אינו מוסמך להוציא את דברי התורה מפשטם, אף אם נראה שהם עומדים בניגוד לערכי מוסר מסוימים. התנאי השני שמציב הראי"ה הוא תרבות מתאימה, שאכן אפשר לשאוב ממנה עקרונות מוסריים אמיתיים, ותרבות כזו תיתכן רק בהיות עם ישראל על אדמתו, מתוקן מבחינה חומרית ומבחינה רוחנית כאחת. רק בהתקיים שני התנאים האלה (ולדאבוננו, יש לפנינו עוד כברת דרך ארוכה עד שהם ישובו ויתקיימו) אפשר להבין את הכוונה האמתית שטמנה ההשגחה העליונה בתורה, מפני "שהוכנו מראש כל הסיבות שיסבבו ההבנות וההרגשות לבא לידי החלטות בכל דור ודור כראוי וכנכון".