בבא קמא | דף פט | מכירת כתובה

הגמרא בסוגייתנו עוסקת במכירת כתובה, ומניחה בפשטות שהדבר אפשרי. על הנחה זו הקשה הפני יהושע על אתר (ד"ה ותזבין) קושיה חמורה: כיצד אפשר למכור את הסכום שתקבל האישה לכשתתגרש או תתאלמן? אין זה אלא דבר שלא בא לעולם! הפני יהושע עצמו לא מצא תירוץ לקושייתו, והסיק כי סוגייתנו אזלא אליבא דמאן דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

ברם דומה שקושייתו של הפני יהושע חושפת הנחה בסיסית שהוא מניח באשר למהות הכתובה, ואם נשנה אותה, תיפתר הקושיה על נקלה. לכאורה קושיית הפני יהושע תקפה ביחס למכר של כל שטר חוב, ומדוע שאל דווקא על מכירת כתובה? מסתבר שהוא חילק חילוק פשוט בין שטר חוב לכתובה: שטר חוב ייפרע תמיד על פי זמנו, אבל כתובה תיפרע רק במציאות מסוימת – מות הבעל לפני האישה או גירושיה. ואולם אפשר לראות את הכתובה בדרך שונה – כשטר חוב של האישה על הבעל, שמועד פירעונו הוא הפרֵדה ביניהם, בין בגירושין בין במות הבעל, ואם האישה מתה לפני הבעל – זמן הפירעון פשוט לא יגיע.

קיצורו של דבר: בניגוד להבנתו של הפני יהושע כי הגירושין או מיתת הבעל הם שיוצרים את החיוב, אפשר לראות באירועים אלה את זמן הפירעון ותו לא, ואם כן, מכירת כתובה אינה שונה ביסודה מכל מכירה של שטר חוב שמועד פירעונו טרם הגיע.

יתר על כן, נראה שאפשר להקשות על שיטת הפני יהושע מן הסוגיה בסוטה (דף כ"ה), המבארת את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בשאלה אם אישה שספק אם זינתה, ובעלה מת קודם שהספיק להשקותה, גובה כתובתה. הגמרא מסבירה שמדובר במחלוקת כללית בגדרי שטרות. לדעת בית שמאי שטר העומד לגבות נחשב כבר כגבוי וכמוחזק ביד המלווה, ולכן הכתובה נחשבת כמוחזקת ביד האישה, ואם הבעל (או יורשו) ירצה להיפטר מתשלום – עליו הראיה. בית הלל, לעומתם, נוקטים ששטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, ועל כן הבעל (או יורשו) נחשב מוחזק, ונטל הראיה על האישה. אולם לשיטת הפני יהושע ההשוואה בין כתובה לשטרות חוב רגילים אינה במקומה, ואף בית שמאי, הסוברים שסתם שטר חוב העומד לגבות כגבוי דמי, אמורים היו להודות שהכתובה אינה מוחזקת ביד האישה כלל.