ב`ק צא - אומד לנזקין

  • הרב אביהוד שורץ

בבא קמא דף צא - אומד לנזקין / אודי שוורץ

הגמרא בדף צא ע"א שואלת אם יש אומד לנזקין. המקרה ברור: אדם חבל בחברו, אך הוא טוען שהמכה שנתן הייתה קלה, ולא הייתה אמורה לגרום לחבלה כזו. אם אין אומד לנזקין, החובל חייב, שהרי סוף סוף הוא שלח יד בחברו. אם יש אומד לנזקין, ועל פי אותו אומד אכן לא הייתה המכה צריכה לגרום לחבלה משמעותית - החובל פטור.

להלכה מסיקה הגמרא שיש אומד לנזקין, וכן פסק הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פ"א הי"ח), וביאר: "ואמר החובל: לא היה בו כדי להזיק, וכמו אנוס אני". לדעתו, הפטור במכה שאינה אמורה לחבול הוא, אם כן, פטור של אונס: החובל לא העלה על דעתו שכך יקרה. אלא שכזכור, בפרק השלישי (ראה דף יומיומי לדף כח) מצאנו בעניין זה מחלוקת ראשונים: לדעת התוספות, אדם שהזיק באונס אכן פטור, אך הרמב"ן סבור כי אדם חייב על כל נזק שגרם, אפילו אירע הדבר באונס גמור! ובכן, כיצד יסביר הרמב"ן את הפסיקה שיש אומד לנזקין?

נראה שנוכל להשיב על שאלה זו לאור סוגיה אחרת. סוגייתנו מזכירה את ההבחנה בין בור שיש בו עשרה טפחים, שהחופרו חייב לשלם אם המית, לבין בור שאין בו עשרה, שמחייב על נזק אך לא על מיתה. הבחנה זו נזכרת בכמה סוגיות במסכת, ובין היתר היא נזכרת לעיל דף ג ע"א, ורש"י שם מביא שתי לישנות בביאורה. מורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א הבין כי הלישנא הראשונה דומה לדברי הרמב"ם על דין סוגייתנו: החופר בור שאין בו עשרה אינו אמור להעלות על דעתו שהבור יהרוג, ולכן גם אם הבור הרג - הוא פטור. הלישנא השנייה, לעומת זאת, מבינה כי הלכה זו מבוססת על מציאות: בור שאין בו עשרה טפחים איננו הורג, ואם בהמה שנפלה לתוכו מתה - על כורחנו צריכים אנו להניח שגורם חיצוני, ולא הבור עצמו, הוא שפגע בה. לפי הלישנא השנייה נוכל לבאר את סוגייתנו אליבא דהרמב"ן: האומד נועד לקבוע אם הנזק אכן נבע ממעשהו של החובל, או שמא הוא תוצאה של גורם אחר - שאז יפטור כמובן גם הרמב"ן, שהרי אין זה אדם המזיק.

תפיסה דומה באה גם בהמשך סוגייתנו: "הכהו... כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע - אין עבד יוצא בהן לחירות... הוא ניהו דאבעית נפשיה". טענתה של הגמרא ש"הוא ניהו דאבעית נפשיה" - כלומר: שאנו מניחים שלא מכת האדון הביאה לאבדן הראייה, כי אם בהלתו של העבד - דומה להבנה שאנו מבקשים לייחס לרמב"ן בדין אומד לנזקין: אם מעשה החובל חולל את הנזק, הריהו חייב, ואפילו היה הדבר באונס גמור; אך אם נראה שלא האדם הוא שגרם לנזק - אין עילה לחייבו. [ועיין גם ברש"י ד"ה דבעינן אומדנא, ודוק.]