דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף צא | אומד לנזקין

הגמרא בסוגייתנו שואלת אם יש אומד לנזקין. המקרה ברור: אדם חבל בחברו, אך טוען שהיכה אותו מכה קלה, שלא הייתה אמורה לגרום לחבלה כזו. אם אין אומד לנזקין – החובל חייב, שהרי סוף סוף הוא שלח יד בחברו; ואם יש אומד לנזקין, ועל פי אותו אומד אכן לא הייתה המכה צריכה לגרום לחבלה משמעותית – החובל פטור.

להלכה מסיקה הגמרא שיש אומד לנזקין, וכן פסק הרמב"ם (חובל ומזיק א, יח), וביאר: "ואמר החובל: לא היה בו כדי להזיק, וכמו אנוס אני". אם כן, לדעתו הפטור במכה שאינה אמורה לחבול הוא פטור של אונס: החובל לא העלה על דעתו שכך יקרה. אולם כזכור, בפרק השלישי (ראה בעיוננו לדף כ"ח) מצאנו מחלוקת ראשונים בעניין זה: לדעת התוספות אדם שהזיק באונס אכן פטור, אך הרמב"ן סבור כי אדם חייב על כל נזק שגרם, אפילו אירע הדבר באונס גמור! כיצד, אם כן, יסביר הרמב"ן את הפסיקה שיש אומד לנזקין?

נראה שנוכל להשיב על שאלה זו לאור סוגיה אחרת. סוגייתנו מזכירה את ההבחנה בין בור שיש בו עשרה טפחים, שהחופרו חייב לשלם אם המית, ובין בור שאין בו עשרה, המחייב על נזק אך לא על מיתה. הבחנה זו נזכרת בכמה סוגיות במסכת, ובין היתר היא נזכרת לעיל דף ג ע"א, ורש"י שם מביא שתי לישנות בביאורה. מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל הבין כי הלישנא הראשונה דומה לדברי הרמב"ם על דין סוגייתנו: החופר בור שאין בו עשרה אינו אמור להעלות על דעתו שהבור יהרוג, ולכן גם אם הבור הרג – הוא פטור. הלישנא השנייה, לעומת זאת, מבינה כי הלכה זו מבוססת על מציאות: בור שאין בו עשרה טפחים איננו הורג, ואם בהמה שנפלה לתוכו מתה – על כורחנו צריכים אנו להניח שגורם חיצוני, ולא הבור עצמו, הוא שפגע בה. לפי הלישנא השנייה נוכל לבאר את סוגייתנו אליבא דהרמב"ן: האומד נועד לקבוע אם הנזק אכן נבע ממעשהו של החובל, או שמא הוא תוצאה של גורם אחר, ובמקרה כזה יפטור כמובן גם הרמב"ן, שהרי אין זה אדם המזיק.

תפיסה דומה מופיעה גם בהמשך סוגייתנו: "הכהו... כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע – אין עבד יוצא בהן לחירות... הוא ניהו דאבעית נפשיה". טענתה של הגמרא ש"הוא ניהו דאבעית נפשיה", כלומר שלא מכת האדון הביאה לאובדן הראייה כי אם בהלתו של העבד, דומה להבנה שאנו מבקשים לייחס לרמב"ן בדין אומד לנזקין: אם מעשה החובל חולל את הנזק – הריהו חייב, ואפילו היה הדבר באונס גמור, אך אם נראה שלא האדם הוא שגרם לנזק – אין עילה לחייבו. (ועיין גם ברש"י ד"ה דבעינן אומדנא, ודוק.)

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)