בבא קמא | דף צד | ובצע ברך נאץ ה'

"אמר אביי: ר' שמעון בן יהודה ובית שמאי ור' אליעזר בן יעקב ור"ש בן אלעזר ורבי ישמעאל, כולהו סבירא להו שינוי במקומו עומד... רבי אליעזר בן יעקב מאי היא? דתניא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: הרי שגזל סאה של חטין, טחנה, לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר: 'בוצע ברך נאץ ה''... אמר רבא: ממאי? דלמא... ועד כאן לא קאמר ר' אליעזר בן יעקב התם אלא לענין ברכה, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה". (צג ע"ב – צד ע"א)

יש בגמרא גִרסה אחרת, ולפיה הברייתא של רבי אליעזר בן יעקב עוסקת בברכה אחרונה ובזימון על אכילת הפת, כחלק מהדיון הכללי בעניין ברכות על מאכלים גזולים או אסורים (ראה תוספות ברכות מה ע"א ד"ה אכל; רש"י שם מז ע"א ד"ה הא; רא"ש שם ז, ג; רמב"ם וראב"ד ברכות א, יט). אנו, מכל מקום, נתמקד בגרסתנו בסוגיה, שלפיה הנושא הוא הפרשת חלה והברכה עליה.

אביי הבין שרבי אליעזר בן יעקב נוקט כי שינוי במקומו עומד, ועל כן אין הגזלן יכול להפריש חלה, כי העיסה אינה שלו. אך רבא דוחה את דבריו ומסביר שגם אם שינוי קונה, עדיין יש כאן מצווה הבאה בעבירה.

והנה, בפרק השביעי (סז ע"א ד"ה אמר) הביאו התוספות מחלוקת יסודית בדין מצווה הבאה בעבירה: רבנו תם סובר שגם חפץ שנקנה בקנייני גזלה, והוא בבעלותו המלאה של הגזלן, פסול למצווה בגלל ההיסטוריה המתועבת שלו; ואילו ר"י פסק שכאשר החפץ כבר קנוי לגזלן, שוב אין בו משום מצווה הבאה בעבירה. סוגייתנו קשה כמובן לשיטת ר"י, שהרי נאמר כאן שגם אם החפץ נקנה בשינוי, עדיין יש בעיה של מצווה הבאה בעבירה. בעלי התוספות התייחסו לכך, ובאחד מתירוציהם אף הרחיקו לכת ואמרו ש"דחוי בעלמא הוא", כלומר שהגמרא הציעה תאורטית שרבי אליעזר בן יעקב יכול לסבור ששינוי קונה, אך הצעה זו אינה אפשרית באמת.

בתירוץ אחר מציעים בעלי התוספות שהבעיה אינה במעשה המצווה. הם מדייקים זאת מלשון סוגייתנו: "ועד כאן לא קאמר ר' אליעזר בן יעקב התם אלא לענין ברכה, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה". בעלי התוספות מבארים: "אף על גב דקנה קודם לכן, לענין ברכה, להזכיר שם שמים עליו, ראוי להחמיר יותר" – גם כאשר החפץ קנוי לגזלן, ואין עוד בעיה של מצווה הבאה בעבירה, ההיסטוריה של החפץ עודנה משמעותית לעניין הזכרת שם שמיים עליו.

הרשב"א (בתשובותיו א, תתקסח) התקיף חילוק זה וטען שאם הגזלן קנה את הגזלה, והוא יכול לקיים בה מצווה, הוא יכול גם לברך עליה. אך המהרש"א (על התוספות הנ"ל) כתב שאין הכי נמי – אי אפשר להזכיר שם שמיים על דבר שהושג בגזלה. (הנושא נידון בהרחבה בספרות הפסיקה, ואין כאן מקומו.)

אין ספק שמאחרי דברי המהרש"א עומדת סברה מוצקה. הריטב"א (פסחים ז ע"ב) מבאר את עניינה של ברכת המצווה: "זה שאמרו חז"ל לברך על המצוה עובר לעשייתן, כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת". ייתכן שהתקדשות זו אינה יכולה להיעשות בחפץ שהושג במעשה תועבה.

ואולם אפשר שיש מקום למצע בין גישת הרשב"א לגישת המהרש"א ולחלק בין הברכות על הפרשת תרומות ומעשרות ועל הפרשת חלה ובין שאר ברכות המצוות. בפרשת וידוי מעשר נאמר: "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ... וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (דברים כו, יב–יג). על כך דרשו חז"ל "לא עברתי – מלברכך, ולא שכחתי – מלהזכיר שמך עליו" (ברכות מ ע"ב), ופירש רש"י: "מלברכך – ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר" (שם). קשה לדעת אם כוונתו שאכן יש תוקף דאורייתא לברכה על הפרשת תרומות ומעשרות, אך מכל מקום נראה מכאן שברכה זו היא חלק מחובתו של האדם להודות לקב"ה על הטוב שגמל עימו ולהכיר בכך שיבולו בא מכוחו של הקב"ה; ומסתבר ביותר שההודיה וההכרה הללו בעייתיות ופסולות כאשר היבול או העיסה באו לידו בגזל.