בבא קמא | דף צז | פטור גזלן מדמי השימוש בגזלה

מסוגייתנו עולה כי החיוב לשלם על השימוש בחפץ של אדם אחר ללא רשותו תלוי בהגדרת המשתמש כגזלן: אם הוא מוגדר כגזלן, הריהו פטור מלשלם על השימוש, ואם לאו (כמו בקרקעות, שאינן נגזלות) – חייב (אם אין פטור מצד אחר, כגון זה נהנה וזה לא חסר). מדוע פטור הגזלן מדמי שימוש?

ספר מאירת עיניים (חושן משפט שסג, יג) כתב שמעיקר הדין הגזלן חייב, וחכמים פטרוהו מפני תקנת השבים. על פי זה מסביר הסמ"ע את חילוקו של הרמ"א בין שימוש של הגזלן עצמו בגזלה, שהוא פטור מלשלם עליו, ובין מה שהרוויח מהשכרתה לאחרים, שעליו להחזיר, מפני שלגביו לא תיקנו חכמים את תקנת השבים, שכן זהו שבח שבא מעלמא, בלא התערבות ופעולה של הגזלן.

הש"ך (שם ס"ק ח) חלק על הסמ"ע וטען כי גזלן פטור מתשלום על השימוש מעיקר הדין: מאחר שנגזל החפץ, הריהו ברשות הגזלן לכל דבר, למעט החיוב להשיבו. ואכן הבית יוסף (הובאו דבריו בט"ז שם) חלק על הרמ"א וכתב שהגזלן אינו חייב להשיב אף את דמי השכירות שקיבל מאחרים.

האם הרמ"א חייב לסבור כסמ"ע כדי לחלק בין תשלום על שימוש של הגזלן עצמו בגזלה ובין דמי שכירות שגבה מאדם שלישי?

דרך אחרת לביאור דברי הרמ"א עולה מהסברו של ר' שמעון שקופ (הובא בחידושי ר' שמואל רוזובסקי בבא קמא יב, ג) כי הגזלן פטור מדמי השימוש מפני שהוא עצמו יצר את השימוש, ועל כן דמיו קנויים לו, והרי זה מעין קניין שינוי, המקנה לאדם את מה שיצר. דומה שסברה זו נכונה דווקא ביחס לשימוש של הגזלן עצמו בגזלה, אך אם אדם אחר השתמש בגזלה, הוא מתחייב לשלם דמי שכירות לבעל החפץ, ולא לגזלן, שאין לפעולת ההשכרה שלו כל משמעות.

אם כן, הבית יוסף והרמ"א נחלקו בטעם פטורו של הגזלן מתשלום על שימוש בגזלה. הבית יוסף (על פי ביאורו של הש"ך) סבר שהפטור נובע מקניינו המוחלט של הגזלן בחפץ (וחיוב ההשבה נתפס כחיוב צדדי, שאינו גורע מבעלות זו). הרמ"א (לפי הגר"ש שקופ), לעומתו, הבין כי הגזלן פטור משום שהוא עצמו יצר את ההנאה מן הגזלה, ובזה קְנָאָהּ; אך במקום שהגזלן לא השתתף ביצירת ההנאה – אין היא שלו.