בבא קמא | דף צ | לא תהא שמיעה גדולה מראייה

סוגייתנו העוסקת בשאלה אם עד נעשה דיין ומעלה אפשרות שלפיה עקרונית יכול הדיין לדון על פי ראייתו, אך רק אם ראה ביום, בעת שאפשר לישב בדין; אבל אם ראה בלילה – אין הוא נחשב דיין.

הראשונים הקשו מן הסוגיה על דברי רש"י במסכת ראש השנה (כה ע"ב ד"ה ואמאי). רש"י שם מסביר שבעדות החודש ראייה מספיקה, "דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות, אלא כזה ראה וקדש", ומשמע שבתחומים אחרים לא די בראייה בלבד, ודרושה עדות ממש. לעומת זאת, בסוגייתנו מפורש שלוּ ראו הדיינים את הרצח ביום, היו יכולים לדון בו!

הרמב"ן בכתובות (מלחמת ה' ח ע"ב בדפי הרי"ף) מבאר כי בשאלה זו בדיוק נחלקו שתי הלישנות בסוגייתנו: הלישנא הראשונה סוברת שראייה מועילה אף בשאר הדינים, ואילו לפי לישנא בתרא ("איבעית אימא") אין ראייה מועילה אלא בעדות החודש, ועל כן היא נדחקת להסביר את רבי עקיבא אליבא דרבי שמעון התימני.

מדוע באמת דרושה עדות על פי שמועה, ובית דין אינו יכול לשפוט על פי ראיות שנוצרו לנגד עיניו ממש? בביאור הדבר יש שני כיוונים מרכזיים: פסול בדיין ופסול בהליך השפיטה.

על פי הכיוון הראשון, ראיית אירוע נחשבת השתתפות בו, גם אם השתתפות פסיבית. כידוע, אינו דומה פשע הנעשה בסתר לפשע הנעשה בפרהסיה, והדבר מראה שיש לצופים השפעה על המעשה, אף אם לא עשו דבר. מאחר שעדי הראייה נחשבים כמשתתפים, אין הם יכולים להיות שופטים, שכן שופט צריך להיות דמות חיצונית, שאין בינה ובין האירוע דבר.

על פי הכיוון השני, תפקיד העדות אינו רק להעביר מידע לבית הדין אלא גם לתת לו את הבסיס למשפט. הדיינים היושבים בדין אינם פוסקים כאישים פרטיים, אלא כנציגי התורה והקב"ה, ועל כן צריך בית הדין להוציא מתחת ידיו פסק שיהיה נכון לא רק לדיינים היושבים בו אלא לכל דיין שיבחן את המקרה. לפיכך צריך ההליך המשפטי לכלול עדות מרשיעה, ואינו יכול להתבסס על ידע מוקדם העומד לרשות הדיינים הללו בלבד ולא לרשות דיינים אחרים.

נפקא מינה בין שני הכיוונים עשויה להיות ביחס למחלוקתם של רבי עקיבא ורבי טרפון בסוגייתנו בשאלה אם רק עד המעיד נפסל לדון או גם עד הרואה. דעת רבי טרפון, שעד הרואה אינו נפסל, מתאימה לכיוון השני: הרואה אומנם אינו יכול לדון על סמך עצם ראייתו, אבל אם אינו מעיד, יכול הוא לישב בדין. רבי עקיבא, לעומתו, פוסק שעד הרואה נפסל אף לדון – כנראה מצד הכיוון הראשון שראינו (ועיין ראש השנה כו ע"א, ששם עולה האפשרות שרבי עקיבא פסל עד הרואה דווקא בדיני נפשות).